המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ב-1935 נמנו בלייפאיה קרוב ל-7,500 יהודים שהיו כ-13 אחוזים מתושביה. למרות צמצום האפשרויות הכלכליות בלטוויה העצמאית המשיכו יהודי לייפאיה להחזיק בבעלותם 40 אחוזים מהחנויות ובתי העסק בעיר וכרבע ממפעלי המלאכה והתעשייה הבינוניים והגדולים, והיו למעשה בעלי השליטה בבנק לייפאיה. בקהילה פעלו שלוש קופות אשראי וכמה קופות גמ"ח ולצדן מוסדות סעד ורווחה כגון בית החולים היהודי "לינת הצדק", מרפאה, בית מרקחת וסנטוריום לחולי שחפת. ילדי הקהילה למדו בשני בתי ספר יהודיים ביידיש ובעברית, ומעטים מהם למדו בתלמוד תורה.
ב-1933 השתתפו שליש מיהודי לייפאיה בבחירות לקונגרס הציוני, ובעיר פעלו תנועות נוער ציוניות מכל הקשת הפוליטית ומועדוני ספורט של אגודות "מכבי" ו"הכוח". מפלגת הבונד הפעילה גם היא תנועת נוער ומועדון תרבות. ב-1934, בעקבות ההפיכה האנטי-דמוקרטית של אולמניס (Ulmanis), התחזק בקהילה מעמדה של מפלגת אגודת ישראל, ובמחצית השנייה של שנות ה-30 היא הקימה בעיר שורה של ארגונים דתיים ומוסדות חינוך.
באוגוסט 1940 סופחה לטוויה, והעיר לייפאיה בתוכה, לברית-המועצות. השלטונות החלו בהלאמה הדרגתית של עסקים פרטיים, ויהודים איבדו את רכושם ואת פרנסתם. פעילותם של מוסדות הציבור היהודיים ושל המפלגות ותנועות הנוער הופסקה בהדרגה, והותרה רק פעילותם של בתי כנסת, של מוסדות סעד אחדים ושל בית ספר בשפה היידיש שתכנית הלימודים בו הותאמה לתכנית הלימודים הסובייטית. באמצע יוני 1941 נאסרו יותר מ-200יהודים – בעלי רכוש וכאלה שנחשדו בפעילות ציונית – וגורשו למחנות הסגר בברית-המועצות. רבים מהם מתו ברעב ובמגפות.
ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 התגוררו בלייפאיה 7,140 יהודים. הסיפ"ו, בשיתוף כוחות עזר מקומיים, החלה במאסרים וברציחות על רקע פוליטי, ועם הנרצחים נמנו 33 גברים יהודים. במקביל נמשכו מעשי רצח ספורדיים "פראיים" של יהודים. בשורה של צווים שפרסם הממשל הצבאי המקומי ביולי 1941 נגזרו על יהודי לייפאיה גזרות מגזרות שונות, ובהן חובת הסימון בטלאי צהוב, איסור השימוש באמצעי תחבורה כלשהם, הגבלה על שעות היציאה מן הבית וחובת מסירתם של מקלטי הרדיו, כלי הרכב וכלי הנשק שברשותם. באותו החודש נרצחו בלייפאיה יותר מ-1,000 יהודים, בין היתר בידי מתנדבים לטווים אנשי זונדרקומנדו (קומנדו) אראיס (Arajs). מרבית מעשי הרצח התבצעו על חוף הים הבלטי, מדרום למגדלור, ומיעוטם בשקדן (Šķēde) שבצפון העיר. בספטמבר ובאוקטובר 1941 נמשך רצח היהודים, ובנובמבר, על-פי מקורות גרמניים, נותרו בלייפאיה 3,890 יהודים.
בין 14 ל-17 בדצמבר 1941 נרצחו בשקדן 2,749 יהודים מלייפאיה, ונשארו בה רק יהודים בעלי תעודות עובד ובני משפחותיהם. באקציות קטנות שנעשו בחורף ובאביב 1942 נרצחו עוד כ-100יהודים.
הפקודה בדבר הקמת הגטו בלייפאיה ניתנה במאי 1942, אולם מאחר שלא היה בעיר רובע יהודי, הצריך ריכוז היהודים בתחום מגורים אחד פינוי של מאות דיירים נוצרים, והקמת הגטו התעכבה. לשארית יהודי לייפאיה, כ-830 בני אדם, הוקצה אפוא מתחם רָבוּע קטן בעיר הישנה שכלל כתריסר בתי מגורים. ב-1 ביולי 1942 הצטוו יהודי לייפאיה לעבור לגטו בתוך עשרה ימים. באוגוסט 1942, עם השלמת גדר התיל סביבו, נסגר הגטו, ועל תושביו נאסר לצאת ממנו ללא רישיון מיוחד. נשים יהודיות שהיו נשואות ללטווים נאלצו לעבור ניתוחי עיקור כדי להמשיך להתגורר עם בני זוגן מחוץ לגטו, אולם לאחר זמן מה הועברו אף הן לגטו.
הגטו היה כפוף לסניף המקומי של הסיפ"ו, בפיקודו של קרשר (Krescher). היודנרט המקומי, שבלייפאיה נקרא "מועצת הזקנים" (Altestenrat), הוקם כחצי שנה לפני הקמת הגטו ובראשו עמד סולומון ישראליט, סוחר ועסקן ציבור ותיק. היודנרט היה אחראי על כל תחומי החיים בגטו וניתנה לו הסמכות לשמור על הסדר. לפקודתו עמד שירות סדר יהודי, וזה התרכז בפיקוח על הסדר והניקיון ועל השמירה על תקנות הגטו. כמו כן הוקמה בגטו לשכת עבודה. בית החולים "לינת הצדק" הוסיף לפעול והגיש טיפול רפואי לתושבי הגטו, ועסק גם בהפסקות הריון, היות שהגרמנים אסרו על נשים יהודיות להרות וללדת.
מרבית תושבי הגטו הועסקו בסדנאות עבודה שהפעיל הצבא הגרמני מחוץ לתחומי הגטו. היציאה לעבודה אִפשרה לתושבים להשלים את מנות המזון החסרות ולהבריח לגטו חומרי ניקוי והסקה, אם כי היו ששילמו על כך בחייהם. מספרם הקטן של תושבי הגטו, קשריהם עם הסביבה והמשטר הנוח יחסית ששרר במקום הפחיתו את ממדי הרעב בקרב תושביו.
ב-22 באוקטובר 1942 נשלחה ללייפאיה מגטו ריגה קבוצה של 160 יהודים מלטוויה, מגרמניה ומליטא. הבאים נועדו לעבוד בבית החרושת לסוכר שבעיר ושוכנו במבנים נפרדים בגטו. בסוף דצמבר 1942, עם תום העבודה, הוחזרו קצתם לגטו ריגה, וכ-50 מהם נשלחו לעבודה בנמל.
ב-8 באוקטובר 1943 רוכזו היהודים בחצר הגטו והובלו ברכבת למחנה הריכוז קייזרוולד (Kaiserwald). כל מי שלא נמצאו כשירים לעבודה – ילדים ואמהותיהם, חולים וקשישים – שולחו למחרת היום לגטו ריגה ושהו שם עד חיסולו הסופי.