המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם ישבו בלנין כ-1,000 יהודים שהיו כמחצית אוכלוסייתה. רובם היו בעלי מלאכה, קצתם עסקו בכריתת עצים והובלתם, במסחר ובחנוונות, והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. בעיירה היה בית ספר עברי ולידו ספרייה יהודית וחוג דרמה. ליהודי העיירה היו גם תזמורת וקבוצת כדורגל. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, וכמה מחבריהן עלו לארץ-ישראל.
עם העברת השליטה לסובייטים ב-1939 הפך בית הספר העברי למוסד סובייטי ושפת הלימוד בו הייתה יידיש. חמש משפחות יהודיות אמידות הוגלו לפנים רוסיה. עם פלישת הגרמנים לפולין ברחו כמה מצעירי הקהילה מזרחה.
הגרמנים כבשו את לנין ב-18 ביולי 1941. בעיירה הוקם יודנרט ובראשו הועמד אהרן מילנר. היהודים גויסו לעבודת כפייה והוחרם מהם רכוש רב. על היהודים נאסר לדרוך על המדרכות. נאסר עליהם כל מגע עם הנוצרים, והם סחרו אִתם בחשאי כדי להגדיל את מנות המזון המזעריות שהוקצבו להם. יהודים – יחידים וקבוצות – הואשמו בקומוניזם והוצאו להורג.
ב-10 במאי 1942 הוקם בלנין גטו וליהודים ניתנה ארכה של יומיים לעבור אליו. הגטו הוקף בגדרות עץ ועליהן תיל; הקמת הגדרות הוטלה על היודנרט. בגטו נכלאו כ-1,200 יהודים, ובהם 150 יהודים שהובאו מכפרי הסביבה.
היהודים חויבו להצמיד לבגדיהם טלאי צהוב על החזה ועל הגב. ב-21 במאי 1942 נשלחו 150 צעירים מהגטו למחנה העבודה בהנצביץ' (Hancewicze). אחר כך שולחו לאותו מחנה 75 איש נוספים, ובהם ראש היודנרט, אשר סירב להמשיך בתפקידו.
גטו לנין חוסל ב-13 באוגוסט 1942; כוחות צבא ומשטרה רצחו את 1,100 יושביו בבורות מחוץ לעיירה. בלנין נשארו 28 בעלי מלאכה עם משפחותיהם ועִמם יהודים אחדים שהתחבאו בעיירה. האוכלוסייה המקומית בזזה את רכוש היהודים.
באמצע ספטמבר 1942 תקפו את לנין פרטיזנים סובייטים, ובהם צעירים יהודים מלנין שברחו ממחנה הנצביץ'. הם שחררו את 28 המשפחות ולקחו אותן עמם ליער.