בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו במרושוושרהי 5,693 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כ-13 אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך היו בהם גם פקידים ובעלי בתי חרושת. בעיר היו שתי קהילות יהודיות, קהילה אורתודוקסית וקהילת סטטוס קוו. עם מוסדות החינוך היהודי בעיר נמנו חדרים, תלמוד תורה, ישיבה ובתי ספר יהודיים, ובהם גם בית ספר לנערות בית יעקב, ובקרב היהודים פעלו אגודות חברתיות ודתיות.
מרושוושרהי, שהייתה בעבר חלק מהונגריה, סופחה לאחר מלחמת העולם הראשונה לרומניה. בין שתי מלחמות העולם נעשתה העיר לאחד ממעוזי התנועה הציונית בטרנסילווניה, ופעלו בה תנועות נוער ציוניות לרוב, ובכללן השומר הצעיר וצעירי מזרחי.
ב-30 באוגוסט 1940 חזרה מרושוושרהי שבצפון טרנסילווניה לריבונות הונגריה, והתחיקה האנטי-יהודית של הונגריה נאכפה באזור בחומרה רבה יותר משנאכפה בהונגריה גופא. מ-1940 גויסו בין 1,200 ל-1,500 גברים יהודים ממרושוושרהי לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו בשנת 1942 בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944, וכבר בראשית אפריל הגיעו למרושוושרהי אנשי הזונדרקומנדו של אייכמן (Eichmann). אייכמן עצמו שהה בעיר כמה שעות. ראשית לַכֹּל הם אסרו את המנהיגים הציונים ואת אנשי השמאל מקרב האינטלקטואלים היהודים. הם הורו להקים מועצה יהודית, והרב האורתודוקסי מנו סופר (Mano Szofer) מוּנה לאחראי על קיום הקשרים בינה ובין הגרמנים. הגרמנים המטירו על המועצה היהודית דרישות מדרישות שונות – בין השאר דרשו להעמיד לרשותם דירות מפוארות, למסור לידיהם תכשיטים ולהכין בעבורם חליפות מהודרות לנשפים. רשויות הכיבוש הגרמני אסרו תפילה בציבור.
המינהל ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. בעקבות ועידה שהתכנסה ב-28 באפריל 1944 לדיון בגטואיזציה בצפון טרנסילווניה, הורה ראש העיר פרנץ מיאי (Ferenc Majay) להקים גטו במרושוושרהי ב-3 במאי 1944.
הגטו הוקם בבית חרושת נטוש ללבנים וכלל בניין אחד שרצפתו בטון וגגו שבור. לנשים ולילדים הייתה קורת גג, אך הגברים נאלצו לדור באוהלים או תחת כיפת השמים. שרר מחסור חמור במים, ותנאי התברואה והרפואה היו לקויים מאוד, אף שראש העיר הורה להסב את בית הכנסת שבעיר לבית חולים. למרות האיסורים המשיכו המחנכים ללמד את הילדים בגטו.
בסך הכל התגוררו בגטו 7,830 יהודים; כ-5,500 מהם היו ממרושוושרהי, והאחרים הובאו ממחוז אודוורהי (Udvarhely) ומהחבלים שבמערב מחוז מרוש-טורדה. עם היהודים היו בגטו גם סבותניקים (בני כת שומרי השבת) מבוזודויפלו (Bozodujfalu) שבמחוז אודוורהי, שניתקו את קשריהם עם כל הכנסיות הנוצריות, שמרו שבת והשתמשו בתרגום התנ"ך ובספר תפילות משלהם. הם סירבו לקבל את הצעת הגרמנים להצהיר על השתייכותם לנצרות כדי לצאת לחופשי, וכך נשארו בגטו וגורשו לאושוויץ.
מפקד הגטו היה סגן מפקד המשטרה, גזה בדו (Geza Bedo), וסגנו היה לאיוש ליפטאי (Lajos Liptay). הז'נדרמים ההונגרים עינו את יהודי הגטו כדי לאלצם לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך.
תושבי הגטו גורשו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ב-27 וב-30 במאי וב-8 ביוני 1944.
