המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו במרצ'ינקנץ כ-370 יהודים, שהיו רוב התושבים בה. יותר מ-40 אחוזים מהם עסקו בסחר בעצים, שני מפעלי מזון היו בבעלותם של יהודים, והיו ביהודי העיירה גם בעלי חנויות ובעלי עסקים קטנים וכן בעלי מקצועות חופשיים. היו במרצ'ינקנץ בית כנסת ומקווה, בית ספר של רשת "תרבות" וחדר, וכן פעלו בה תנועות נוער יהודיות, בית עם וספרייה. ב-1935 התרחשו בעיירה תקריות אנטישמיות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, עברה מרצ'ינקנץ לידי הסובייטים, ומראשית אוקטובר 1939 הולאמו בה בתי החרושת, בתי המלאכה והחנויות ונסגרו מוסדות התרבות והחינוך היהודיים.
מרצ'ינקנץ נפלה בידי הגרמנים ב-24 ביוני 1941. מיד עם הכיבוש הכריחה פלוגה של לאומנים ליטאים את היהודים להתייצב לעבודות כפייה קשות ומשפילות. משתפי פעולה ליטאים התעללו ביהודים יום-יום, שדדו את רכושם ואף רצחו כמה מהם. מפעם לפעם הוטלו על היהודים קנסות כבדים ונאסר עליהם לקיים קשר עם האוכלוסייה המקומית. היהודים הוכרחו לשאת על החזה טלאי בצורת מגן דוד. עד אמצע ספטמבר 1941 לא נקבעה באופן רשמי השתייכותה המינהלית של מרצ'ינקנץ, ויהודי העיירה, שחששו שיועברו לשלטון הרצחני של גנרלקומיסריאט ליטא, נמלטו ממנה בהמוניהם לכפרים ולעיירות בבלרוס. כשהתברר שהעיירה סופחה לנפת גרודנה (שהשתייכה לבצירק ביאליסטוק), שבו רוב היהודים לבתיהם.
על-פי דרישת הגרמנים הוקם יודנרט ובראשו הועמד אהרן קוברובסקי (Kobrovski). כמו כן הוקם שירות סדר יהודי ובו שבעה שוטרים בראשותו של ברוך אייזנשטט. היודנרט הטיל מס על כל חברי הקהילה היהודית, והכסף שימש לתשלומי כופר ולשיחוד הפקידים במינהל הגרמני.
גטו מרצ'ינקנץ הוקם באפריל 1942, אחרי חג הפסח, ב-14 בתים קטנים בקרבת תחנת הרכבת. הגטו גודר, אך לא היה סגור הרמטית, הקשר בין אוכלוסיית הסביבה ליהודים לא נותק לגמרי, והיהודים יכלו להסתנן לכפרים כדי להשיג מזון.
על התושבים המקומיים של הגטו נוספו גם פליטים בלתי לגליים מעיירות הסביבה, ועל-פי עדויות ב-1942 הגיע מספר תושבי הגטו לכ-600. למרות האיסור על הצטרפות תושבים יהודים חדשים, סיפק היודנרט את צורכיהם הבסיסים של הפליטים ואף דאג להעברתם לגטאות גדולים יותר, שבהם היה להם סיכוי טוב יותר להיבלע באוכלוסייה. הצפיפות בגטו הייתה קשה – בכל חדר התגוררו 14 נפשות בממוצע – אבל בהשוואה למקומות אחרים בסביבה היו התנאים בו סבירים. מרצ'ינקנץ הייתה לתחנת מעבר ליהודים שברחו ממקומות שונים בבלרוס, ואלה סיפרו לתושבי הגטו על רצח היהודים באזור. תושבי הגטו עבדו בכמה מפעלים כגון מפעל לעיבוד פטריות, מפעל למוצרי עץ ותחנה לייצור חשמל. מזון השיגו תושבי הגטו מן הסביבה.
לנוכח ידיעות על רצח היהודים בסביבה החלו תושבי הגטו לחפש דרכי מילוט, וביודנרט נערכו דיונים על תכניות החירום. על-פי העדויות כמחצית תושבי הגטו הכינו בונקרים. הבונקרים, שנחפרו מתחת לבתים, שימשו בינתיים להסתרת הפליטים בעת החיפושים אחריהם. נוסף על הבונקרים הוכנו מקומות מסתור אצל כפריים.
בסתיו 1942, עקב השמועות על הימצאות פרטיזנים סובייטים בסביבה, החלו כמה צעירים בהכנות לבריחה מהגטו. היודנרט סיפק לקבוצה כסף לקניית נשק, וכמה מ-12 הרובים שנרכשו היו אמורים לשמש להגנת תושבי הגטו בעת החיסול.
חיסול הגטו החל ב-2 בנובמבר 1942, בפיקודו של פורציג (Furtzig), סגן מפקד הז'נדרמריה של המחוז. ערב החיסול כיתרו את הגטו חיילים גרמנים ומשתפי פעולה ליטאים. למחרת הצטוו היהודים להתייצב ליד הכניסה לגטו, סמוך לתחנת הרכבת, אך איש לא התייצב. רוב היהודים הסתתרו בבונקרים התת-קרקעיים, אחרים ניסו לעבור את הגדר ולהימלט. היו גם ניסיונות של יחידים לתקוף את החיילים הגרמנים. על מי שיצאו מהבונקרים, בעיקר על הנמלטים, פתחו הגרמנים באש ורצחו בין 105 ל-132 מהם. לאחר מכן עברו הגרמנים מבית לבית להוציא את המסתתרים שסירבו לצאת. כשהגיעו לבונקר שבו הסתתר בין היתר יושב ראש היודנרט, נפתחה עליהם אש. בתגובה השליכו הגרמנים רימונים, וכל המסתתרים נהרגו. מקומיים שבאו לבזוז את רכוש היהודים וגילו יהודים מסתתרים מסרו אותם לגרמנים.
האקציה נכשלה: הגרמנים לא הצליחו לתפוס איש מיהודי הגטו חי. היהודים שלא נהרגו במקום הצליחו לברוח מהגטו ליער הקרוב או התחבאו אצל מכרים בני המקום. במצוד אחריהם נרצחו יותר מ-100 מהם.