המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בסולנוק 2,590 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כשישה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, ורבים היו פקידים. בעיר היו קהילה נֵאולוגית ובתוכה גם מניין אורתודוקסי, בית ספר יהודי, תלמוד תורה וכמה אגודות דתיות וחברתיות. בימי הרפובליקה ההונגרית הסובייטית שלאחר מלחמת העולם הראשונה נאסרו כמה יהודים מקומיים, ושבעה מהם אף הוצאו להורג. ב"הטרור הלבן" שבא אחר כך נהרגו עוד יהודים.
בשנת 1940 הפקיע הצבא את מרכז התרבות של הקהילה היהודית והסב אותו למרכז גיוס לעובדי כפייה. ב-1941 גויסו גברים יהודים בני 18 עד 55 לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רבים מהם הוצבו ב-1942 בחזית המזרחית באוקראינה ונספו שם. בין 1939 ל-1942 היו בסולנוק וסביבותיה עובדי כפייה יהודים רבים מכמה מחוזות בהונגריה והועבדו שם בתנאים קשים.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי נתוני מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944, השתייכו לקהילת סולנוק 1,359 יהודים.
במארס ובאפריל 1944 עצרו הגרמנים וההונגרים כמה אישים יהודים בסולנוק וחברים יהודים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית המחתרתית. רובם הועברו למחנה המעצר בהיידוסנטג'ורג'פוסטה (Hajduszentgyorgypuszta), סמוך לדברצן (Debrecen).
המועצה היהודית בסולנוק, שנמנו עמה אישים בולטים בקהילה ובראשה עמד ד"ר שנדור מנדל, המשיכה בפעילותה בימים הראשונים לאחר הכיבוש הגרמני.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-1 במאי 1944 פרסם אימרה אלכסנדר (Imre Alexander), סגן הממונה על מחוז יס-נג'קון-סולנוק, צו בדבר ריכוז יהודי המחוז בגטאות. בעקבות צו זה קבע ראש העיר פרנץ סבו (Ferenc Szabó) שהגטו בעירו יוקם בבנייני הקהילה היהודית, ובהם בית הכנסת וסביבתו. על המועצה היהודית הוטל לדאוג למעבר היהודים לגטו. היהודים – 1,070 בני אדם ובכללם מומרים לנצרות – עברו לגטו בין 15 ל-22 במאי 1944. לכל אחד מהם הותר להביא עמו מטען במשקל 50 קילוגרם. ד"ר מנדל ורעייתו הורשו להישאר בביתם מחוץ לגטו. על הסדר הפנימי בתוך הגטו שמר שירות הסדר היהודי בראשותו של ינו שנקר. מאפיית ליפּוֹט שוורץ שנכללה בתחום הגטו סיפקה את הלחם לתושביו. גברים בגטו גויסו לשירות עבודת כפייה, ובכך ניצלו מגירוש מיָדי.
ב-20 וב-21 במאי 1944 הועברו 144 מיהודי סולנוק ו-78 יהודים מיישובי הסביבה לגטו שני שהוקם במזקקה בסנדפוסטה (Szandapuszta), לא הרחק מהעיר, ושוכנו שם בסככת הבהמות, בִּמקום במבנה המזקקה שיועד לשיכונם מלכתחילה. מפקד הגטו השני היה קצין הז'נדרמריה ההונגרי אנטל סקלי (Antal Szekely). המועצה היהודית של סולנוק מינתה ועדה של שלושה חברים לשמש מועצה יהודית במקום; אחד מהם היה רופא הגטו ג'ורג'י ג'ירפש (Gyorgy Gyarfas). ב-24 במאי 1944 פנתה ועדה זו אל ראש העיר במחאה על התנאים המחפירים בגטו, ותושביו קיבלו מהרשויות שתי קלחות לבישול. אחרי 5 ביוני 1944 הורשו יהודים כשירים לעבודה לצאת לעבוד בחוות שימאי (Simay) הסמוכה בתמורה למעט מזון.
בסוף מאי 1944 מחה ד"ר מנדל לפני ראש העיר על הבאתם של 400 יהודים חסרי כל לגטו שבעיר.
ב-16 ביוני 1944 הועברו יושביהם של שני חלקי גטו סולנוק למרכז השילוח בבית חרושת לסוכר בעיר, שהוחזקו בו יהודים רבים מגטאות אחרים. הם נחקרו ועונו כדי שיגלו היכן הסתירו את דברי הערך; רבים לא עמדו בעינויים, ו-29 בני אדם מתו. קצתם גורשו משם לשטרסהוף (Strasshof) שבאוסטריה ב-25 ביוני 1944, וקצתם גורשו לאושוויץ ב-28 ביוני 1944.