בראשית המאה העשרים התגוררו בעיר כ-3,100 יהודים. העיר, שקיבלה את השם סטלינו בתקופה הסובייטית, הייתה עיר תעשייה חשובה ומשכה אליה יהודים רבים. ערב פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות חיו בסטלינו כ-25,000 יהודים שהיו כחמישה אחוזים מאוכלוסייתה. מרבית היהודים היו פועלים ופקידים במפעלים, במכרות ובמוסדות ממלכתיים, אך היו בהם גם בעלי מלאכה, בעיקר חייטים וסנדלרים. בעיר פעל בית ספר ממלכתי יהודי שהתנהל ברוסית וביידיש.
אחרי תחילת פלישת הגרמנים לברית-המועצות הצליחו רוב יהודי סטלינו להתפנות או להימלט מזרחה קודם שכבשו הגרמנים את העיר ב-20 באוקטובר 1941. בעקבות הכיבוש הגרמני החלו חטיפות לעבודה, מלוות בדרך כלל במעשי התעללות ורצח של יהודים. יודנרט שהוקם בנובמבר 1941 בפקודת הגרמנים הסדיר משלוח יהודים לעבודת הכפייה וגבה מהם דמי כופר, הכל בהשגחת המשטרה המקומית. יהודי העיר נצטוו לשאת סרט שרוול לבן.
בנובמבר 1941 נרצחו בעיר כ-450 יהודים. באקציה שביצע בדצמבר איינזצקומנדו 6 נרצחו עוד מאות יהודים, ובין 10 בינואר ל-6 בפברואר 1942 רצח אותו איינזצקומנדו עוד 150 יהודים.
במרס 1942 רוכזו יהודי העיר בגטו שהוקם בפרוור ביליי קרייר (Belyi karier). לפי נתוני הגרמנים נמנו בגטו כ-3,000 יהודים. הגטו גודר בתיל דוקרני והופקדה עליו שמירה של שוטרים. היהודים הוחזקו בו בלי מזון ובלי עזרה רפואית, ולקצתם לא הייתה אפילו קורת גג. בגלל התנאים הקשים מתו בגטו מאות יהודים בכל יום.
אקציית החיסול של הגטו החלה ב-3 באפריל 1942. מקצת תושביו נורו למוות, אחרים נרצחו במכוניות גז וגופותיהם הושלכו למכרה סמוך לעיר. על-פי כמה עדויות, אחדים מהיהודים הושלכו חיים למכרה, בעיקר ילדים קטנים. במהלך האקציה תפס אחד מתושבי הגטו שני גרמנים וקפץ אִתם לתוך המכרה.
