בראשית המאה העשרים התגוררו בעיירה סיינו כ-2,500 יהודים – כ-60 אחוזים מאוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי עסקו רבים מיהודי סיינו במלאכה, קצתם התארגנו בקואופרטיבים, אחדים עבדו בחקלאות.
בעיירה פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר שהתנהלו ביידיש. בשל תהליכי עיור ותיעוש ירד מספר היהודים בעיירה, וערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות נותרו בה כ-1,000 יהודים, כרבע מאוכלוסייתה אז.
סיינו נפלה בידי הגרמנים ב-5 ביולי 1941. בספטמבר 1941 הוקם בה גטו בשכונה היהודית גולינקה (Golynka), ואחר כך רוכזו בו גם יהודים מהסביבה. הגטו לא גודר בתחילה והיהודים יכלו לצאת ממנו לעיירה כדי להשיג מזון, אם בכסף אם בסחר חליפין. באוקטובר 1941 הוצבה על הגטו שמירה של שוטרים בלרוסים והיציאה ממנו ללא רישיון נאסרה, היהודים הצטוו לשאת סרט צהוב על השרוול, והם נלקחו לעבודת כפייה. בגטו השתרר רעב; הגרמנים הקציבו 50 גרם לחם לאדם ליום, ולעתים קרובות לא סיפקו מזון כמה ימים רצופים. בראש הוועד היהודי בגטו הועמד מנהל בית הספר המקומי לשעבר שמואל סבויסקי (Svoyskiy).
באוקטובר ונובמבר 1941 רצחו הגרמנים יהודים אחדים שהואשמו בהאשמות שונות. גרמנים ושוטרים בלרוסים שדדו מפעם לפעם רכוש של יהודים.
הגטו חוסל ב-30 בדצמבר 1941; אנשי ס"ס ושוטרים בלרוסים רצחו את כ-800 תושביו סמוך לבית העלמין היהודי הישן שבדרך לקוזלובקה (Kozlovka). יהודים אחדים ניצלו מהאקציה, וכמה מהם הצטרפו לפרטיזנים. לאחר זמן מה נרצחו גם יהודים שנתפסו במקומות מחבוא וילדים ממשפחות מעורבות.
