המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Greece ,Saloniki, גרוש יהודים, 1943.

לפני המלחמה. קהילה יהודית הייתה בסלוניקי עוד מהתקופה הרומית. לשיא התפתחותה הגיעה הקהילה בתחילת המאה העשרים, כשהיו בה 80,000 יהודים ספרדים. בתקופת השלטון העות'מאני היו יהודי סלוניקי כמחצית אוכלוסייתה. ב-1912, חמש שנים לאחר שעברה העיר לשלטון יוון, נפגע הרובע היהודי קשה בשרפה גדולה שפרצה בו. השרפה, המשבר הכלכלי שלאחר מלחמת העולם הראשונה ותקריות אנטישמיות בסלוניקי – כל אלה גרמו להגירה גדולה של יהודים מהעיר. בשנות השלושים ירד מספר היהודים בעיר לכ-58,000 – כחמישית אוכלוסייתה.
תחומי העיסוק הבולטים של יהודי סלוניקי היו תעשייה, בנקאות ותיירות, והם מילאו תפקיד מרכזי בהתחדשותה הכלכלית של העיר, בייחוד בסוף המאה התשע-עשרה. רבים היו פועלים פשוטים ובעלי מלאכה. עם מוסדותיה של מערכת החינוך היהודית בעיר נמנו מוסדות מסורתיים (חדרים ותלמודי תורה), בתי ספר ומרכזי הכשרה מקצועית של רשת "כל ישראל חברים" (כי"ח) (Alliance Israélite Universelle), בית ספר וגן ילדים מיסודה של "חברת העזרה ליהודי גרמניה" (Der Hilfsverein der Deutschen Juden), וכן בית ספר ששפת ההוראה בו הייתה עברית. העיר הייתה מרכז חשוב של עיתונות יהודית ויצאו בה לאור מגזינים וספרים בלדינו, בצרפתית ובשפות אחרות. הקהילה הפעילה מוסדות סעד למיניהם ובהם בית חולים.
בין שתי מלחמות העולם הייתה לתנועה הציונית השפעה גדולה בקהילת סלוניקי. מרבית חברי הקהילה הזדהו עם הציונות והשתייכו לארגונים ציוניים ולתנועות נוער ציוניות. ליהודים היה גם ייצוג בולט בתנועת הפועלים המקומית וכן בקרב הקומוניסטים.
הכיבוש הגרמני. סלוניקי נפלה בידי הגרמנים ב-9 באפריל 1941. עוד קודם לכן החלו יהודים לעזוב את העיר, כאשר היעד המועדף עליהם היה אזור הכיבוש האיטלקי, בעיקר אתונה ויישובים כפריים. עד תחילת 1943 עזבו את סלוניקי בין 3,000 ל-7,000 יהודים ובהם כמה מהנכבדים ובעלי הממון שבעיר.
ימים אחדים אחרי כיבוש העיר סגרו הגרמנים את העיתונים היהודיים, הפקיעו חלק ניכר מרכוש היהודים (לרבות בתי מגורים), סגרו את בית החולים היהודי ועצרו מנהיגים ואישים בולטים בקהילה. מרבית העצורים שוחררו כמה שבועות אחר כך. הגרמנים מינו את סבי (שבתאי) שאלתיאל ליושב ראש הקהילה והפקידו בידו גם את ניהולן של הקהילות האחרות שבסביבה ואת הטיפול בפליטים יהודים שהגיעו לעיר מגרמניה, מפולין, מהונגריה ומרומניה. הגרמנים עצרו את נהירת היהודים מסלוניקי והוציאו להורג כמה מהבורחים שתפסו. ככלל נשמעה הקהילה היהודית להפצרות הנהגתה להתאזר בסבלנות ולהימנע ממעשים קיצוניים.
בקיץ 1941 החרימה יחידה גרמנית בפיקודו של יוהן פול (Johann Pohl) אלפי ספרים, כתבי יד וחפצי יודאיקה עתיקים שהיו בסלוניקי. חוקי הגזע הונהגו רשמית ביוון בשלבים הראשונים של הכיבוש, ומצבם של יהודי סלוניקי הלך והחמיר. בחורף 1941/42 מתו מאות בני אדם בגלל הרעב בעיר ובמגפות שפרצו ברובע היהודי.
ב-11 ביולי 1942 (בשבת שכונתה אחר כך "השבת השחורה"), על-פי דרישת הגרמנים, התייצבו ב"כיכר השחרור" כ-6,500 יהודים (לפי דיווח אחר היה מספרם בין 8,500 ל-9,000) כדי להירשם לעבודת כפייה. בהמתנה לרישום הושארו היהודים שעות בשמש כשהם נתונים להתעללות. במאמצים רבים הצליח שאלתיאל שלא לכלול בעובדי הכפייה את פרנסי הקהילה, את הרבנים ואת המורים. עד סוף אוגוסט 1942 נשלחו 2,000 יהודים, ואפשר יותר, לעבודות חציבה וסלילת כבישים, ולפחות עוד 1,000 נוספו עליהם לאחר מכן. תנאי העבודה היו קשים. כ-700 מהעובדים נספו, ורבים שניסו להימלט הוצאו להורג. בסוף אוגוסט 1942, באישור הגרמנים, הקימה הקהילה ועדה להסדרת ענייני העבודה. הוועדה הצליחה לשפר את תנאי העבודה בכמה מחנות ואף הצליחה להבטיח את השבתם של עובדים לסלוניקי בתמורה לשוחד ולהסכמה באונס להפקעת בית הקברות היהודי העתיק של העיר.
שאלתיאל סולק מתפקידו ב-10 בדצמבר 1942, ולמחרת מונה במקומו הרב האשכנזי יליד גליציה צבי קורץ (Korets), בוגר הסמינר לרבנים בווינה. קורץ, שחי בסלוניקי מאז 1933, התנה את קבלת התפקיד במינוי ועד של שישה חברים שיישא אתו באחריות.
ההכנות לפתרון הסופי בסלוניקי החלו בינואר 1943, עם בואו לעיר של קצין ה‎‎ס"ס רולף גינטר (Rolf Guenther), סגנו של אייכמן. ימים אחדים אחר כך הצטרף אליו דיטר ויסליצני (Dieter Wiesliceny), עוזרו של אייכמן. פקודו של ויסליצני, אלואיס ברונר (Alois Brunner), בסיועו של איש הוורמכט מקס מרטן (Max Merten), תכננו וביצעו את כליאתם של יהודי סלוניקי בגטאות ואת גירושם.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-6 בפברואר 1943 הוציא מרטן פקודה המחייבת את כל יהודי סלוניקי בני חמש ומעלה לשאת טלאי מגן דוד צהוב ולעבור עד 25 בפברואר ל"רבעים מיוחדים", כלומר לגטאות. יומיים אחר כך, לאחר שנמסרו לו הוראות הגרמנים, כינס הרב קורץ את ועד הקהילה. הוועד בחר שני רבעים שישמשו גטאות ומינה ועדות לעריכת מיפקד של האוכלוסייה היהודית ולחלוקת טלאים צהובים ממוספרים. בצווים נוספים שפרסמו הגרמנים בפברואר הוטלו הגבלות חמורות, ובהן עוצר לילה, איסור על כניסה לרחובות הראשיים, איסור על השימוש בתחבורה הציבורית ואיסור על שימוש בטלפונים, וכן הוטלה החובה לסמן בגרמנית וביוונית את העסקים ואת בתי המגורים שבבעלות יהודים. ב-1 במרס 1943 נדרשו כל יהודי סלוניקי להגיש דיווח מפורט על רכושם.
בתקווה שציות לגרמנים יביא לידי שיפור יחסם נשמעה הנהגת הקהילה בראשותו של הרב קורץ לפקודות הגרמנים, ובייחוד לפקודה בדבר הכניסה לגטאות, אשר לוותה באזהרות חמורות. בסופו של דבר רוכזו יהודי סלוניקי בשלושה גטאות בשכונות שונות. כל גטו היה מוקף בגדר תיל, אך הגטו שברובע הברון הירש, קרוב למסילת הרכבת, הוקף גם בגדר עץ והופקדה עליו שמירה, והוא הפך למעשה למחנה מעבר ליהודים שעמדו לפני גירוש. את הכניסה לגטאות ניהל שירות הסדר היהודי, ששירתו בו 250 שוטרים. ראש שירות הסדר היהודי היה ז'אק אלבלה (Albala), יהודי דובר גרמנית שמינו הגרמנים, והוא שיתף אתם פעולה באדיקות. על "מחנה הברון הירש" פיקד השוטר היהודי ויטל חסון. מ-6 במרס נאסר על היהודים לצאת מהגטאות או לנוע ביניהם, וכל חנויות היהודים שמחוץ לגטאות נתפסו. התנאים בגטאות היו קשים ביותר, פרצו בהם מגפות, ובגלל הצפיפות הקשה הלכו שיעורי התמותה וגדלו.
ב-14 במרס ביקרו הרב קורץ ואלבלה במחנה הברון הירש, שרוכזו בו כ-16,000 יהודים. הרב קורץ הסביר לתושבים כי הרווקים יישלחו למחנות עבודה, ואילו הוריהם יישארו בסלוניקי. בתגובה החל גל בהול של חתונות. בסיועו של רב שערך טקסי נישואים בקבוצות של עשרה זוגות הגיע לקראת סוף מרס מספר הזוגות הנישאים עד ל-100 ביום, הכל בניסיון לסכל את גירושם של הצעירים.
הגירושים וחיסול הגטאות. רכבת הגירוש הראשונה יצאה מסלוניקי בדרכה לאושוויץ ב-15 במרס 1943, למחרת ביקורם של קורץ ואלבלה במחנה. באותה רכבת גורשו 2,800 בני אדם. עד סוף מארס יצאו עוד ארבע רכבות, ומספר המגורשים בחודש זה הגיע ל-12,800. רכבת חמישית שהגיעה מיוון לטרבלינקה ב-28 במרס יצאה ככל הנראה אף היא מסלוניקי. ב-24 במרס נחטפו יותר מ-1,000 צעירים לעבודת פרך במחנות ברחבי יוון.
אחרי גירושים אלו הועברו היהודים מהגטאות האחרים שבסלוניקי למחנה הברון הירש לקראת גירושם. בסוף אפריל הצטרפו אליהם 316 יהודים מווריה (Veria) ו-372 מפלורינה (Florina). באותה העת הגיעו הגירושים לאושוויץ לשיאם – 11 רכבות יצאו מסלוניקי בין ראשית אפריל ל-9 במאי.
במהלך חודש מאי רוכזו בסלוניקי יותר מ-1,000 יהודים ממקומות אחרים ביוון, ובהם כ-900 מדידימוטיכו (Didimoticho). ב-1 ביוני יצאה לאושוויץ עוד רכבת גירוש ועליה כמעט כל עובדי הקהילה. ב-2 באוגוסט גורשו לברגן-בלזן 441 יהודים מסלוניקי, ובהם 367 בעלי אזרחות ספרדית ו-74 בעלי תפקידים לשעבר בקהילה, לרבות הרב קורץ וז'ק אלבלה; בברגן-בלזן מונה אלבלה "זקן היהודים" (Judenaelteste). שתי רכבות הגירוש האחרונות יצאו מסלוניקי לאושוויץ ב-2 באוגוסט וב-10 בו, ובזו האחרונה גורשו 1,810 יהודים שעבדו במחנות עבודה ביוון. 19 טרנספורטים יצאו מסלוניקי לאושוויץ, ומספר היהודים שגורשו בהם הסתכם ביותר מ-48,500.
התנגדות. בסלוניקי פעל ארגון פרטיזנים יהודי, ופעילותו העיקרית הייתה איסוף מידע על תנועות הצבא הגרמני במקדוניה והעברתו למחתרת היוונית. זמן קצר לפני גירושם של יהודי סלוניקי פנו נציגים של חזית השחרור הלאומית (EAM) אל הרב קורץ וביקשו ממנו לעודד צעירים יהודים להצטרף אליהם. אף שהרב לא נענה לבקשה, הצליחה קבוצת צעירים לחמוק מסלוניקי ולהצטרף ל-ELAS, כוח הפרטיזנים של ה-EAM. באמצעות עלונים ובאמצעות עיתונות המחתרת הפצירו נציגים של ה-EAM באוכלוסייה היהודית שלא לציית לגרמנים ולצאת מסלוניקי. הם גם איימו בעונשים כבדים על הבוגדים. מספר יהודי סלוניקי שהתגייסו ל-ELAS בימי הכיבוש מוערך ב-450-200. עוד כ-800 יהודים הצליחו לצאת מהגטו ולברוח מהעיר בסיועה של הקונסוליה האיטלקית בסלוניקי, שהנפיקה להם אישורים שהם בעלי אזרחות איטלקית. מרביתם הועברו ברכבת צבאית איטלקית לאתונה, שעד ספטמבר 1943 הייתה נתונה לשלטון איטליה.

כ-2,000 מיהודי סלוניקי שרדו עד סוף המלחמה, רבים מהם אחרי שהועברו מאושוויץ למחנות אחרים.