המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם התגוררו בסקידל כ-3,100 יהודים, שהיוו כ-80 אחוזים מכלל תושבי המקום. על-פי הערכה של הגרמנים, בפרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בסקידל כ-2,300 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. מרביתם התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות והבונד, ויהודים היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית. הקהילה היהודית קיימה פעילות חינוך ותרבות.
בתחילת המלחמה התפורר השלטון הפולני באזור, וכנופיות של פורעים עשו פוגרום ביהודי העיירה בתואנה שהיהודים משתפים פעולה עם הסובייטים. בעקבות כיבוש סקידל בידי הסובייטים במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמה הפעילות הכלכלית בעיר ורכושם הפרטי של יהודי העיירה, לרבות דירותיהם, הוחרם.
ב-23 ביוני 1941 נכבשה סקידל בידי הדיוויזיה הגרמנית השמינית. בהפגזות הכבדות שנלוו לכיבוש עלו באש בתים בעיירה, הרובע היהודי שבמרכזה נשרף כליל, ורבים מהיהודים נמלטו ליערות ולעיירות הסמוכות. האחרים נאלצו להצטופף בבתים המעטים שנותרו ובבניינים שמעבר לנהר סקידל. מיד עם כניסת הגרמנים לעיירה ב-27 ביוני 1941 נחטפו יהודים לעבודת כפייה וכעבור ימים אחדים חויבו לשאת טלאי צהוב.
הגטו הוקם בשני שלבים. בתחילה נלקחה קבוצת עובדים לשדה התעופה שמעבר לנהר ושוכנו בכמה בניינים. הקבוצה השנייה, שנמנו עמה סנדלרים, חייטים ונגרים, נותרה בסקידל. באוגוסט 1942 הועברו שאר יהודי העיירה לגטו מגודר מעבר לנהר, ורוב רכושם נותר מאחור. הגרמנים מינו יודנרט בראשותו של וולקוביסקי. תנאי המחיה בגטו היו קשים מאוד, הצפיפות בו הייתה גדולה, והגרמנים התעמרו בתושביו.
ב-2 בנובמבר 1942 פשטו הגרמנים בבוקר על גטו סקידל. הזקנים והחולים נורו למוות בבתיהם, הרכוש שעוד נותר בידי היהודים נגזל, ו-2,330 יהודים הועברו למחנה קלבסין (Kielbasin). ממחנה קלבסין גורשו יהודי סקידל בנובמבר 1942 לטרבלינקה ולאושוויץ-בירקנאו.