בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ישבו בפודהייצה כ-3,150 יהודים – כשני שלישים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר לסוגיו, ממלאכה וכן ממקצועות חופשיים. במקום פעלו בנק מסחרי, ארגוני סיוע אחדים וכן האיגוד האקדמי "קדימה". ב-1927 שימש בתפקיד ראש העירייה המהנדס היהודי דוד לילה (Lille). בעיירה פעלו מפלגות ציוניות וכן אגודת ישראל, ובפעילוּת תנועות הנוער בלט קן השומר הצעיר. עם מוסדות החינוך היהודיים בעיירה נמנו תלמוד תורה, בית ספר עברי משלים וגן ילדים. בראשית שנות העשרים נוסדה ביזמת יהודים גימנסיה פרטית כללית.
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכבשה פודהייצה בידי הסובייטים. רכוש של יהודים הולאם והפעילות הציבורית היהודית הופסקה, פרט לבתי הכנסת שנשארו פתוחים ושימשו גם לפעילות של עזרה הדדית. המסחר הפרטי חוסל, מפעלים גדולים הולאמו, ורוב בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים.
בקיץ 1940 הוגלו לפנים ברית-המועצות פליטים יהודים ממערב פולין שמצאו מקלט בפודהייצה.
לאחר פלישת הגרמנים לברית-המועצות הצליחו כמה עשרות צעירים יהודים להימלט מזרחה. פודהייצה נפלה בידי הגרמנים ב-4 ביולי 1941. באותו חודש הוקם יודנרט בראשותו של ל' ליליינפלד ולידו שירות סדר יהודי שאחד ממפקדיו היה עורך הדין הרנפלד (Herenfeld). ב-10 באוגוסט 1941 נדרש היודנרט לשלם לגרמנים כופר של חצי מיליון רובלים וחפצי ערך. היהודים גויסו לעבודת כפייה בתיקון גשרים וכבישים. מנובמבר 1941 הועברו מהגטו כמה מאות יהודים למחנות עבודה בסביבה. היודנרט הצליח לשמור אִתם על קשר, שלח להם חבילות מזון וניסה לשחרר כמה מהם שהיו חולים.
באביב-קיץ 1942 החלו יהודים לחפש מקומות עבודה קבועים בעיירה, בתקווה שיקנו להם חסינות מחטיפה למחנות עבודה. היו שהועסקו בבתי מלאכה והיו שעבדו באיסוף פסולת ברזל וכלי נשק שהשאירו הסובייטים בנסיגתם – עבודה שאפשרה להם לצאת מהעיירה באופן חוקי ולהשיג מזון וכן להצטייד לקראת הכנת מחבואים ובונקרים.
ביום הכיפורים תש"ג (21 בספטמבר 1942) ביצעו הגרמנים אקציה המונית ראשונה בסיוע המשטרה האוקראינית ואזרחים אוקראינים. לאחר סלקציה גורשו כ-1,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ, וכמה עשרות בעלי מלאכה הוחזרו לפודהייצה. כמה מהמגורשים קפצו מרכבת המוות, ומי שנשארו בחיים חזרו לעיירה.
אחרי האקציה רוכזו יהודי פודהייצה בגטו שכלל כמה סמטאות. לגטו הובאו גם יהודים רבים שגורשו מכפרי הסביבה, ומספר התושבים בו הגיע ליותר מ-4,000. בעלי מלאכה ועובדים חיוניים למשק הגרמני שוכנו מחוץ לגטו, במחנה עבודה שהוקם בבניין ששימש את חצרו של האדמו"ר מבורשטין (Bursztyn), ואחר כך בביתה של משפחה יהודית בלב העיירה.
באקציה נוספת, ב-30 באוקטובר 1942, גורשו לבלז'ץ עוד כ-1,000 יהודים. בחורף 1942/43 גברו הרעב והמגפות והפילו חללים רבים, והגרמנים גם רצחו מפעם לפעם קבוצות של יהודים בבית הקברות היהודי.
הגטו ומחנה העבודה שבעיירה חוסלו באקציות ביוני 1943. יותר מ-1,000 יהודים נרצחו ב-6 ביוני 1943 בסטרה מיאסטו (Stare Miasto), ועוד כ-750 נרצחו ב-16 ביוני בזהייצה (Zahajce). מאות מתושבי הגטו נמלטו ליערות, אולם רבים מהם התגלו בבונקרים ונרצחו או הוסגרו לגרמנים. קבוצת צעירים מפודהייצה בהנהגתו של ישראל זילבר, שהתארגנה עוד בגטו והצטיידה בכמה אקדחים ורובים, סייעה בחודשים האחרונים של 1943 ליהודים ביער וקצתם הצליחו להינצל.
