המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו באירגולה כ-500 יהודים – יותר משליש מתושביה. הם פעלו לשיקום העיירה, שנהרסה במלחמת העולם הראשונה, והתפרנסו ממלאכות שונות, ממסחר ומרוכלות. שישה מפעלים באירגולה היו בבעלות יהודים. בעיירה היו בית ספר יהודי, חדר וספרייה יהודית, ופעלו בה תנועות נוער ציוניות.
עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ב-1940 נסגרו מרבית המוסדות היהודיים והולאמו עסקיהם של כמה סוחרים מבוססים.
עוד קודם שנכנס לאירגולה ב-23 ביוני 1941 סיור של הצבא הגרמני, השתלטו לאומנים ליטאים על העיירה, וראשי הקהילה היהודית היו הקרבנות הראשונים של מסע הרצח שלהם.
תחת השלטון הגרמני רוכזו היהודים בגטו – מתחם צר בין בית הכנסת לבתי המדרש שהוקף בגדר תיל – וממנו הובלו כל יום לעבודת כפייה. אחד מתושבי הגטו היה הלמדן יעקב קסטין (Kastin), מחבר הספר "משפט יעקב".
הגטו באירגולה חוסל בין סוף אוגוסט לתחילת ספטמבר 1941; בפקודת הגרמנים הובלו יהודי העיירה לטחנת קמח ליד הנהר דוביסה (Dubysa), ושם נרצחו, הם ויהודי העיירות הסמוכות אתם, בידי שוטרים ליטאים וגרמנים. על-פי דוח יגר, בין 28 באוגוסט ל-2 בספטמבר 1941 נרצחו באירגולה 662 בני אדם: 207 גברים, 260 נשים ו-195 ילדים.