המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לפני המלחמה. על-פי מיפקד שנערך ב-1931 חיו בפינסק כ-21,000 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו מתעשיית העץ וממסחר בעץ ובמוצריו וכן ממלאכה וממסחר זעיר.
בפעילותם הכלכלית הסתייעו בג'וינט, באגודות לעזרה הדדית, במוסד הלוואה וחיסכון, בשתי קופות גמ"ח, באיגודים מקצועיים ובקרובי משפחה באמריקה. בעיר פעלו מוסדות צדקה וסעד מסורתיים: בית יתומים, בית חולים, שני מושבי זקנים, אכסניה של "לינת צדק" וסניף של טא"ז.
בעיר היה מגוון גדול של מוסדות לחינוך יהודי ובהם ישיבה, תלמודי תורה, בתי ספר וגימנסיות של רשת "תרבות", בית ספר של הבונד, בתי ספר מקצועיים וטכניים ועוד. כמו כן פעלו בעיר בתי ספר ללימודי ערב, ספריות, חוגי דרמה ואגודות ספורט, ויצאו לאור שבועונים ביידיש.
בעיר פעלו כמעט כל המפלגות היהודיות ובכללן מפלגות ותנועות נוער ציוניות וחלוציות, הבונד ואגודת ישראל, ותנועות הנוער שלהן.
עם כיבוש העיר בידי הפולנים והבלחוביצים, ב-1919 ושוב ב-1920, נרצחו כ-1,000 יהודים בעיר ובסביבתה ורכוש רב נשדד.
הכיבוש הסובייטי. הסובייטים כבשו את פינסק ב-17 בספטמבר 1939. הם הלאימו את בתי החרושת ואת בתי העסק הגדולים וסגרו את בתי העסק הקטנים בענפי המסחר והתעשייה. מוסדות הסעד של היהודים נסגרו או הופקעו מהקהילה. הוראת הלשון העברית נאסרה, ואל בתי הספר והגימנסיה של רשת "תרבות" הובאו מרוסיה מורים דוברי יידיש. בתי הכנסת נסגרו, ובית הכנסת הגדול הוסב לתאטרון. פעילים ציונים, אנשי הבונד ופעילים קומוניסטים מקומיים נאסרו, הואשמו בטרוצקיזם וגורשו לסיביר. כמה פועלים התגייסו לעבודה במזרח, ואחרים גויסו לצבא האדום. אחדים מיהודי פינסק, בעיקר חברי תנועות נוער ציוניות ותלמידי ישיבה, נמלטו לווילנה. עשירים ו"גורמים לא פרודוקטיביים" (סוחרים, בורגנים) נאלצו לעקור לעיירות הסביבה, וקצתם גורשו לסיביר.
הכיבוש הגרמני. עם תחילתה של פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 גויסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום, וחייהם ניצלו בנסיגתם עם הצבא מזרחה.
פינסק נפלה בידי הגרמנים ב-4 ביולי 1941. כעבור ימים אחדים נרצחו 16 צעירים יהודים. נאסר על היהודים לצאת מהעיר ולהימצא מחוץ לבתיהם אחרי השעה שש בערב, נאסר עליהם מגע עם האוכלוסייה הנוצרית, נאסר עליהם להחזיק מקלטי רדיו, והם חויבו לשאת על שרוול שמאל סרט לבן שעליו מגן דוד צהוב. הגרמנים דרשו כופר רב, ברכוש ובבגדים. רבים מהגברים נחטפו לעבודות כפייה, והוחל בהחרמות רכוש פראיות, הכל בעזרת משטרת העזר הפולנית. השוטרים הפולנים גם הסגירו לגרמנים יהודים שהיו בעלי תפקידים במנגנון הסובייטי, ויהודים אלו נרצחו.
היהודים הסתגרו בבתיהם. רק עובדים מספר קיבלו רישיונות עבודה. ב-31-30 ביולי 1941 הוקם יודנרט של 27 חברים בראשותו של בנימין בוקשטנסקי (Boksztanski). ב-7-4 באוגוסט 1941 הובלו כ-6,300 מיהודי פינסק, ובהם רוב שכבת האינטליגנציה ו-11 מחברי היודנרט, לכפרים הסמוכים פוזייניצה (Posienicze) וקוזליאקוביץ' (Kozliakowicze) ונרצחו שם.
אחד מתפקידיו העיקריים של היודנרט היה גיוס עובדי כפייה בעבור הגרמנים. הוקמו בו 11 מחלקות, ובהן מחלקה כללית, מחלקת עבודה, אגודה לקבורה, מחלקת כספים, מחלקת סעד (שמאות יהודים פנו אליה לעזרה) ומחלקת משפטית. היודנרט גייס כספים באמצעות גביית תשלום עבור הספקת לחם ומכירה של זהב שהצליחו עד אז להסתיר ולהשאיר ברשותם. עם מצבת כוח העבודה של היהודים נמנו כ5,000-4,000 גברים ונשים, ומחלקת העבודה ביודנרט הייתה אחראית על הקצאתם מדי יום ביומו לעבודות בהתאם לדרישות הגרמנים. היודנרט הקים מרפאה ובית חולים, מקווה ופנימייה לילדים.
לאחר הרציחות של אוגוסט נותרו בפינסק כ-18,000 יהודים. האיסורים והגזרות החמירו: סרט הזרוע הוחלף בטלאי עגול ואחר כך בטלאי מגן דוד על החזה ועל הגב. שוב ושוב הוטלו קנסות. גזל הרכוש התחדש וכלל החרמת כל דברי הפרווה ובגדי החורף – גזרה אכזרית במיוחד בחורף הקשה של 1941/42. כמה יהודים נתלו בעוון הסתרת פרוות. בהדרגה צמצמו הגרמנים את ההיתר ליודנרט לקנות מזון, עד שביטלו אותו כליל. באותם ימים הקים היודנרט שירות סדר יהודי של 13 איש, בין היתר כדי למנוע סחר בין יהודים לנוצרים, אך השוטרים היהודים לא אכפו את האיסור.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. באפריל 1942 הובאו לפינסק יהודים שגורשו מעיירות בסביבה. הגרמנים פרסמו את הפקודה בדבר הקמת הגטו, אך באמצעות שוחד עלה בידי היודנרט לדחות לזמן קצר את רוע הגזרה. ב-30 באפריל הוקם בפינסק גטו, והיהודים הצטוו לעבור אליו עד למחרת היום, 1 במאי 1942. הם הורשו לקחת אִתם רק כלי מטבח, כלי מיטה ומעט ביגוד. גרמנים ושוטרים פולנים ששמרו בשערי הגטו החרימו סחורות מוברחות והכו את המבריחים. כדי לשמור על הסדר הוגדל שירות הסדר היהודי ל-50 שוטרים.
בגטו השתרר רעב ופשו בו מגפות. בספטמבר ואוקטובר 1942 מתו מרעב 25-17 בני אדם ביום. רבים נרצחו משום שהבריחו מזון לגטו. היודנרט פתח בגטו מטבח ציבורי, כמה חנויות, ושלוש מאפיות, ונשתלו בגטו גני ירק. כמו כן פתח היודנרט בית חולים, בית יתומים ובית מרקחת. בגטו היו שני בתי מלאכה גדולים למוצרי הלבשה והנעלה. היודנרט רכש מהגרמנים מזון במחירים מופקעים.
גטו פינסק נחשב גטו יצרני. היודנרט גייס עובדי כפייה בעבור הגרמנים, בעיקר במלאכה, בחקלאות ובעבודות משרדיות. מאות יהודים יצאו מדי יום מהגטו לעבודת כפייה וגם לעבודות אצל מעסיקים פרטיים. העובדים קיבלו את שכרם במזון להם ולמשפחותיהם. כמה תושבים מקומיים לא-יהודים שכרו יהודים לעבודה רק כדי לספק להם מזון ולהקל את מצוקתם. שוטרים גרמנים וכוחות משטרת העזר הפולנית ליוו את עובדי הכפייה היהודים לעבודה וממנה. הגרמנים ותושבי פינסק הפולנים קנו את תוצרת בתי המלאכה שבגטו בכסף ובמוצרי מזון. על היהודים נאסר להכניס מזון לגטו. השוטרים בשערים חיפשו בכליהם של השבים מהעבודה, החרימו מזון שמצאו והיכו את המבריחים, לעתים עד מוות. ילדים התגנבו אל מחוץ לגטו כדי להבריח לתוכו מזון; רבים מהם נורו למוות בידי השוטרים.
בגטו היו שלושה בתי כנסת ורק מספר זעום של מוסדות דת ותרבות אחרים, הואיל ורוב שכבת האינטליגנציה נרצחה באוגוסט 1941 ולא נותר מי שיארגן לימודים או פעילות תרבות כלשהי.
האקציות וחיסול הגטו. האקציות הגדולות הראשונות בוצעו בקיץ 1941. ב-5 באוגוסט 1941 הובלו כ-3,000 יהודים, ובהם גם 11 מחברי היודנרט, לכפר הסמוך פוזייניצה ונרצחו שם. כמה מאות בעלי מקצוע וכמה עשרות עובדים לא מקצועיים שוחררו, ושלושה יהודים שנמלטו מאתר הרצח שבו העירה וסיפרו את אשר אירע. האקציה נמשכה גם למחרת – 300 יהודים נשלחו לאסוף את הנרצחים ולהכניסם לבורות, וכשסיימו את עבודתם נרצחו גם הם, פרט לשניים שנצטוו לכסות את הבורות.
באקציה השנייה, ב-7 באוגוסט 1941, נרצחו עוד כ-3,000 יהודים ליד קוזליאקוביץ'. רוב הנרצחים היו גברים, ובהם זקנים, ילדים ויהודים שנתפסו במקומות מחבוא. את שתי האקציות ביצעו חיילים מהגדוד השני של חטיבת פרשי הס"ס בפיקודו של שטורמבנפירר פרנץ מגיל (Franz Magill).
ביולי 1942 רצחו הגרמנים ליד קוזליאקוביץ' 40 חולי רוח וחולים אנושים מגטו פינסק.
גטו פינסק חוסל בסוף אוקטובר 1942. ב-22 באוקטובר נפוצו בגטו שמועות שנוצרים חופרים תעלות ליד הכפר דוברובוליה (Dobra Wola). כדי להרגיע את הבהלה שאחזה בציבור הבטיח סגן הקומיסר אבנר (Ebner) לאחדים מחברי היודנרט כי התעלות שנחפרו מיועדות לדלק. למחרת הופצו שמועות שהגרמנים מתכוננים לפנות מהגטו 4,000-3,000 יהודים מחוסרי עבודה, ואילו היתר יישארו בגטו. ההטעיה עלתה יפה, והחיסול התנהל כמעט בלי התנגדות.
ב-29 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו כוחות גרמניים, ובהם אנשי גסטפו ואנשי גדוד משטרה בפיקודו של הלמוט זאור (Helmut Sauer). ביום הראשון של אקציית החיסול נרצחו כ-1,200 יהודים.
אנשי ס"ס נכנסו לגטו וריכזו את היהודים ליד בית הקברות. מאות בעלי מקצוע הופרדו מהשאר ושוכנו בבית החולים הסמוך לגטו. לאחר מכן הובלו יהודי הגטו, בקבוצות של 300-200 בני אדם כל אחת, לבורות ליד דוברובוליה ונרצחו ביריות. כמה מחברי היודנרט נמנו עם הנרצחים; אחדים מחברי היודנרט הנותרים התאבדו בבליעת רעל, והשאר צורפו לבעלי המקצוע. מאות צעירים ניסו להסתער על הגדרות שוב ושוב ולפרוץ החוצה, אך נורו במכונות ירייה. ב-30 וב-31 באוקטובר סרקו אנשי ס"ס את הגטו בעזרת כלבים וחיפשו יהודים במקומות מחבוא, ומי שנתפסו נרצחו בבורות שליד דוברובוליה.
בשלושת ימי האקציה נרצחו כ-18,000 יהודים. כ-150 יהודים נמלטו מהבורות אל השדות, אך כמעט כולם נתפסו ונרצחו בידי פרשים שרדפו אחריהם.
ב-1 בנובמבר 1942 נרצחו בבית החולים כ-200 מהעובדים הנדרשים ובעלי המקצוע שהופרדו מיתר היהודים, אף-על-פי שלקצתם היו אישורי עבודה. בשביל 134 רופאים, סנדלרים, חייטים ועובדי דפוס שנותרו לאחר אקציה זו הקימו הגרמנים בשכונת קרלין (Karlin) גטו קטן, מוקף בגדר תיל והפקידו עליו שמירה של המשטרה הפולנית. יהודים שניסו להצטרף לגטו נתפסו ונרצחו בדוברובוליה. יהודי הגטו הקטן, שהבינו כי ימיהם ספורים, אגרו הספקה בבניין נטוש מחוץ לגטו. כמעט כולם נרצחו ב-23 בדצמבר 1942 בבית הקברות שבקרלין.
כמה יהודים הצליחו לברוח ולהסתתר בזמן האקציה, ואחדים הצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
התנגדות. באמצע אוקטובר 1942, כשנודע על מעשי הרצח ההמוניים ביישובים סמוכים, החלו יהודי פינסק להכין מקומות מחבוא במבנים ובחצרות. אחרים הציעו לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. קבוצה של 50 יהודים בהנהגתו של הרשל לוין הצליחה להשיג ולהחביא כמה רובים, אקדחים ושני רימוני יד. עקב הזהרת היודנרט כי בריחה תדון את הגטו כולו לכליה נדחתה יציאתם ובסופו של דבר בוטלה.
נעשה גם ניסיון להתארגן בחשאי להתנגדות פעילה לגרמנים ועוזריהם ביום החיסול הצפוי, כדי לאפשר בריחה המונית. שניים מחברי היודנרט ומפקד שירות הסדר היהודי היו בסוד העניין. התכנית הייתה להצית את העיר ולצורך כך סופקו למארגנים במקומות עבודתם דלק, סמרטוטים וגפרורים. בכל אחד מהמקומות היה אדם אחד אחראי להצית את האש כשיתקבל האות לכך. הזמן שנקבע היה הרגעים האחרונים לפני החיסול הסופי. היודנרט שב והזהיר כי אסטרטגיה זו תסכן את תושבי הגטו, וכך לפני האקציה של אוקטובר 1942 זנחו רוב חברי המחתרת את התכנית. יהודי אחד לא חמוש תקף פרש גרמני וחטף את נשקו, אך נורה בידי אנשי ס"ס קודם שהספיק להשתמש בו. לא הייתה כל התנגדות מאורגנת אחרת בתחומי הגטו, ותכניות המחתרת לא יצאו לפועל.
ב-1 בנובמבר 1942, בעוד האקציה בעיצומה, עזבו קבוצות אחדות את הגטו בניסיון להגיע ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. קומץ מהם נותרו בחיים.