המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ביולי 1919 נרצחו בפיקוב כ-50 יהודים בפוגרום שעשו בה כנופיות אוקראיניות.
בתקופה הסובייטית עברו מקצת יהודי העיירה לעסוק בחקלאות ובפקידות, אך רובם המשיכו לעסוק במלאכה, ועד ראשית שנות השלושים גם במסחר. בעיירה פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר ממשלתי שהתנהלו ביידיש. ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 היו בעיירה כ-1,600 יהודים – כמחצית תושביה.
פיקוב נפלה בידי הגרמנים ב-16 ביולי 1941. מעטים מתושביה היהודים הצליחו להתפנות מזרחה קודם לכן. אחרי הכיבוש רוכזו בפיקוב גם יהודי הסביבה. המשטרה האוקראינית המקומית החלה מיד בגזל רכושם של היהודים ובחטיפת יהודים לעבודת כפייה בתיקון כבישים ובחקלאות. ביודנרט שהוקם בפיקוב היו בין שמונה לעשרה חברים ובראשו עמד יענקל יוסביץ. תפקידו העיקרי של היודנרט היה לספק אנשים לעבודת הכפייה.
בספטמבר 1941 רוכזו יהודי פיקוב בגטו באזור נובי פיקוב. הגטו לא היה מגודר, אך היציאה ממנו נאסרה וְלִמְפֵרי האיסור היו צפויים עונשים כבדים. היהודים חויבו לשאת סרט לבן עם מגן דוד צהוב. בתחילת 1942 נודע ליהודי פיקוב על רצח המוני של האוכלוסייה היהודית באזור. בעקבות הידיעה התארגנה בגטו קבוצת צעירים ותכננה התנגדות לגרמנים. התכנית הוצגה לפני היודנרט, אך חבריו סירבו לתמוך בה בתואנה שהשלטונות האוקראיניים הבטיחו שיהודי פיקוב לא ייפגעו. למרות התנגדות היודנרט המשיכה הקבוצה המחתרתית בפעילותה וניסתה ליצור קשר עם שבויים סובייטים שעבדו באזור ועם פרטיזנים שהתחילו לפעול בסביבה.
באקציה שבוצעה בגטו פיקוב ב-30 במאי 1942 נרצחו בבית הקברות כ-960 יהודים. הגטו חוסל בשתי אקציות נוספות, ב-6 וב-11 ביוני 1942, שבמהלכן נרצחו עוד כ-120 בני אדם.