פרבומייסק הורכבה ב-1920 משלוש העיירות אולביופול, בוגופול וגולטה שהנהרות בוג (Bug) וסיניוחה (Siniukha) הפרידו ביניהן. בראשית המאה העשרים נמנו באולביופול כ-1,500 יהודים, בבוגופול כ-5,900 יהודים ובגולטה כ-1,250 יהודים. בדצמבר 1919, בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918), נרצחו עשרות יהודים בשלוש העיירות בפוגרומים של חיילי הצבא הלבן (צבא אנטי-בולשוויקי). בשנת 1920, בראשית השלטון הסובייטי, אוחדו שלוש העיירות לעיר אחת –פרבומייסק. כמה מיהודי המקום המשיכו לעסוק במלאכה, אך רבים היו לפועלים ולפקידים במפעלים ובמוסדות ממשלתיים או בטחנות קמח ובבתי חרושת. יהודים אחדים החלו לעבוד בחקלאות בקולחוזים. בפרבומייסק פעלה בבית המשפט מחלקה יהודית שהתנהלה ביידיש, ועד שנסגרו ב-1939 פעלו בה גם בתי ספר ביידיש. תהליכי עיור ותיעוש בברית-המועצות הביאו לירידה במספר התושבים היהודים בעיר, וערב פלישת גרמניה לברית-המועצות נותרו בה כ-6,000 יהודים.
הגרמנים כבשו את פרבומייסק ב-2 באוגוסט 1941. מספר לא ידוע של תושבי העיר הצליחו לברוח או להתפנות מזרחה או שהתגייסו לצבא האדום. מיד עם כניסתו לתפקידו ציווה המפקד הגרמני של העיר על היהודים לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד ואסר עליהם לצאת מבתיהם אחרי שש בערב. עד אמצע ספטמבר 1941 רוכזו מרבית היהודים באזור בוגופול בעיר. ב-18 באוקטובר עבר אזור גולטה לשלטון רומניה ונכלל בתחום טרנסניסטריה, ואילו אזורי בוגופול ואוליביופול נשארו בתחום השלטון הגרמני.
ב-17 בספטמבר 1941 עשו הגרמנים אקציה ראשונה בגטו בבוגופול ורצחו מאות יהודים. באוקטובר 1941 נורו למות 120 יהודים ליד בית החרושת ללבנים. ב-15 בדצמבר 1941 שוב בוצעה בגטו אקציה גדולה. ב-9 בינואר 1942 נרצחו כל התושבים שנותרו בגטו, פרט ל-30 בעלי מקצוע – הללו נרצחו כעבור כחודש. בפברואר-מרס 1942 רצחו הגרמנים סמוך לעיר 1,600 יהודים מגורשים שהובאו מאזור הכיבוש הרומני.
בגולטה – שהשתייכה כאמור לטרנסניסטריה – חיו יהודים שהצליחו להימלט מהשטח שבשליטת הגרמנים, בעיקר בעלי מקצוע שמשפחותיהם נרצחו. ביוני 1942 ריכזו אותם הרומנים בגטו מוקף גדרות תיל. עד סתיו 1942 התרכזו בגולטה כ-450 יהודים, ובהם קבוצת מגורשים מבסרביה (Bessarabia) ובוקובינה (Bucovina). בסוף 1942 שולחו יהודים מקומיים מגולטה למחנות בבוגדנובקה (Bogdanovka), אחמצ'טקה (Akmechetka) ומקומות אחרים, אך אחרי שבועיים הוחזרו קצתם לגולטה. בדצמבר 1942 נשלחה לעיר עוד קבוצה של 280 יהודים מבוקרשט וממקומות אחרים ברגאט.
הרומנים ריכזו את היהודים משתי הקבוצות – המקומיים והמגורשים מרומניה – בשני אזורים נפרדים שהוכרזו גטאות. תושבי הגטאות בחרו ועד משותף. היהודים עבדו בעבודת כפייה. רופאים מהמגורשים עבדו בבתי חולים אוקראיניים ורומניים. יהודים שנמצאו לא כשירים לעבודה נרצחו או נשלחו למחנה באקמצ'טקה. עם זאת, החלו תנאי המגורשים להשתפר בהדרגה, לאחר שרובם מצאו מקור פרנסה. כשהגיעה לגולטה קבוצת מגורשים נוספת ביקשו מנהיגיה אברם קרסטינו (Creştinu) ואלפרד פולנדר (Folender) להשתלט על הנהגת כלל היהודים בגטו, ובתמורה לשיתוף פעולה עם הז'נדרמים הרומנים מונו למנהיגי היהודים בכל מחוז גולטה. במצב שנוצר לא הגיעה העזרה שנשלחה מוועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט אל תושבי הגטו אלא נשארה אצל ראשי הוועד, והם אף מנעו הקמתם של מוסדות סעד בגולטה.
באוקטובר 1943 החלו הרומנים להתיר חזרת מגורשים יהודים מבוקרשט ומהרגט לבתיהם. לפי נתונים סטטיסטיים של הז'נדרמריה, בסוף 1943 נשארו בגולטה רק 72 מגורשים מבסרביה ומבוקובינה ומאה יהודים אוקראינים.
