המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בצ'ייחנוביץ כ-1,500 יהודים – כשני שלישים מתושביה. הם התפרנסו ממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה וההנעלה, ממסחר, בעיקר בתחום הטקסטיל, וכן מכמה מפעלי תעשייה. שתי חוות חקלאיות בפאתי העיירה היו בבעלות יהודים. יהודי המקום הסתייעו באיגוד סוחרים יהודים ובאיגודים מקצועיים אחרים, בקופת גמ"ח ובמוסדות סעד נוספים.
בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, אגודת ישראל ותנועת הנוער שלה והבונד. כמו כן השתתפו יהודים בקבוצות קטנות של מפלגת הפולקיסטים ושל קומוניסטים.
עם מוסדות החינוך היהודי בצ'ייחנוביץ נמנו ישיבה, שלמדו בה גם תלמידים מחוץ לעיירה, תלמוד תורה, חדר מתוקן, בית ספר לבנות של רשת "בית יעקב" וגן ילדים עברי, והיה בה גם בית ספר ממשלתי יסודי ליהודים ("שבסובקה"). היו בצ'ייחנוביץ שתי ספריות יהודיות גדולות, של הציונים ושל הבונד, ועוד כמה ספריות קטנות. זמן מה פעלו בה שתי אגודות הספורט – "מכבי" הציונית ו"שטערן" של הבונד.
בתחילת ספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את צ'ייחנוביץ, אך כעבור ימים אחדים נסוגו ממנה בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. בשל קרבתה לגבול בין האזור שבשליטת הסובייטים לאזור שבשליטת הגרמנים הייתה העיירה למרכז לפליטים מאזורי פולין הכבושים. בתחילת 1940 התארגנו בעלי המלאכה בקואופרטיבים, ואחרים עבדו במפעלים ובמשרדים של השלטון הסובייטי. רבים מיהודי המקום, רובם סוחרים לשעבר, הוכרזו "יסודות לא מהימנים", ולאחר שהולאם רכושם הם הוגלו לפנים ברית-המועצות ועשו שם את שנות המלחמה. ב-1941-1940 גויסו רבים מהצעירים היהודים לצבא האדום.
הגרמנים שבו וכבשו את צ'ייחנוביץ ב-22 ביוני 1941. בהפגזות נפגעו כ-30 יהודים, וכמה מהם נהרגו. עם הכיבוש החלו מעשי רצח של יהודים, ביזת רכושם והתעללות בהם והיו לעניין של יום-יום. יהודים נחטפו לעבודת כפייה. היהודים הצטוו לשאת סרט זרוע לבן שעליו מגן דוד צהוב. נאסר עליהם ללכת על המדרכה ונאסר עליהם לקיים פולחן דתי. לראש העירייה התמנה נאצי גרמני מקומי, רמנוס (Ramanos) שמו, והוא נהג ביהודים אכזריות רבה. בראש היודנרט הועמד אפרים וינר.
בסתיו 1941, בהוראת הגרמנים, הוקם בצ'ייחנוביץ גטו סגור ובו שתי שכונות מוקפות גדר תיל וגשר מחבר ביניהן. יהודים שנתפסו מחוץ לגטו, בעיקר מבריחי מזון, נרצחו במקום. גברים ונשים בני 60-14 נשלחו יום-יום לעבודת כפייה מחוץ לגטו. בעלי מלאכה הקימו בגטו סדנאות, קיבלו חומר גלם מביילסק (Bielsk), ותמורת עבודתם קיבלו מהגרמנים מזון. הצפיפות בגטו הייתה גדולה, רבים התגוררו בחצרות, ופרצו בו מגפות.
בחורף 1942/41 הובאו לגטו צ'ייחנוביץ יהודים שגורשו מעיירות אחרות. עם הפליטים הגיע מספר היהודים בגטו לכ-4,000, וכאלף מהם יצאו יום-יום לעבודת כפייה.
בפברואר ובמרס 1942 נרצחו 24 יהודים; 18 מהם הואשמו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית הפולנית.
ב-31 באוקטובר 1942 הובילו אנשי גסטפו 250 גברים ו-35 נשים מקרב בעלי המקצוע אל מחוץ לעיירה, כביכול לעבודה בכפר פוביקרה (Pobikra), ורצחו אותם. חמישה הצליחו להימלט.
ב-2 בנובמבר 1942 כיתרו כוחות של המשטרה הגרמנית והפולנית את הגטו. קמה מהומה ורבים ניסו להימלט. הגרמנים והפולנים פתחו באש, ורבים נרצחו במקום. כשבועיים היו היהודים נעולים בגטו, אין יוצא ואין בא, עד שב-15 בנובמבר 1942 חוסל הגטו ותושביו גורשו לטרבלינקה.
31 בני אדם הצליחו להימלט ליערות, אך פולנים מקומיים הסגירו את רובם לגרמנים. רק אחדים מהם שרדו עד השחרור.