המכון הבין-לאומי לחקר השואה

סטרייה ציבולווקה (Staraya Tsibulevka; ציבולווקה הישנה) ונובייה ציבולווקה (Novaya Tsibulevka; ציבולווקה החדשה), שני כפרים סמוכים, נכבשו ביולי 1941 בידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. מקצת היהודים תושבי שני הכפרים נטשו את בתיהם עם הצבא הסובייטי הנסוג, והשאר – כמה אלפים – נרצחו בידי הגרמנים בימים הראשונים לאחר הכיבוש ונקברו במקום בקבר אחים.
בנובמבר 1941 הובאו לסטרייה ציבולווקה 1,270 יהודים מבוקובינה, ולנובייה ציבולווקה הובאו 1,200 יהודים מבוקובינה ומבסרביה. המגורשים שוכנו בשתי רפתות, ואלה הוכרזו גטו והוקפו גדר תיל. השמירה על המגורשים במקום הופקדה בידי ז'נדרמים רומנים והמשטרה האוקראינית. רק לבעלי מלאכה ניתן אישור יציאה מן הרפתות. עד מהרה פשׂתה בקרב המגורשים מגפת טיפוס הבהרות ובשלושת החודשים הראשונים מתו בה כ-2,000 מהם. תרופות לא היו בנמצא, והרופא היחיד שהיה עם המגורשים חלה אף הוא ומת. המתים נקברו בשלושה קברי אחים. הקברים כוסו בשכבת אדמה דקה, והגופות שנקברו בהם היו טרף לכלבים. בינואר 1942 נשארו בחיים רק כ-200 מהמגורשים.
לנוכח מספר המתים הגדול הסכים מפקד תחנת הז'נדרמריה של אובודובקה להרשות ליהודים שעוד היו להם חפצים או כסף להיכנס לכפרים ולקנות תמורתם מזון, אבל היה עליהם ללון ברפתות ולחזור כל ערב למסדר שנערך בהן לכל המגורשים. היהודים שנשארו ברפתות בלי רכוש כלשהו או כסף הוצאו יום-יום לעבודת כפייה של כ-12 שעות ביום. מעסיקיהם התאכזרו אליהם ומנעו מהם מזון. לאחר שהחל להגיע לציבולווקה סיוע מוועדת העזרה היהודית בבוקרשט, ארגן הוועד היהודי שהוקם במקום בית תמחוי. לגטו ציבולווקה הגיעו יהודים גם ממקומות אחרים שהמצב בהם היה גרוע אף יותר. האוכלוסייה המקומית, למרות האהדה והרחמים שרחשה למגורשים, נמנעה מלעזור להם מפחד הגרמנים שהוצבו במיפקדה הגרמנית במקום.
על-פי רשימות של ועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט במרס 1943 היו בציבולווקה 490 מגורשים. לפי הנתונים של מיפקדת הז'נדרמריה בטרנסניסטריה, בספטמבר 1943 היו במקום 390 מגורשים, 373 מהם מבוקובינה ו-17 מבסרביה.
הכפרים שוחררו במרס 1944 בידי הצבא האדום ושרידי המגורשים שבו לבתיהם.