בין שתי מלחמות העולם חיו בקוברין כ-5,600 יהודים – יותר ממחצית אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר, בעיקר בענפי המזון, וממפעלי מזון, הלבשה, נרות וּלבֵנים. מעטים היו בעלי מקצועות חופשיים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הסתייעו יהודי קוברין בג'וינט ובקרוביהם בצפון אמריקה, ובין המלחמות – גם בשתי אגודות הלוואה וחיסכון. בקוברין פעלו מוסדות צדקה וסעד מסורתיים, ובהם בית יתומים. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו שני בתי ספר עבריים דתיים; גן ילדים, בית ספר עברי וגימנסיה עברית של רשת "תרבות"; בית ספר מקצועי של אורט; ועד 1929 גם בית ספר יידי של ציש"א. בקוברין היו שתי ספריות ציוניות וספרייה של הבונד, ובשנות השלושים, בזמנים שונים, ראו בה אור שני שבועונים יהודיים. בקוברין פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, אגודת ישראל והבונד, והיו גם קומוניסטים יהודים שפעלו במחתרת.
הסובייטים כבשו את קוברין ב-20 בספטמבר 1939. הכלכלה עברה לשיטה הסובייטית, ובבתי הספר היהודיים עברו ללמד ביידיש על-פי תכנית הלימודים הסובייטית. כמה מחברי תנועות הנוער ניסו לעבור לווילנה*, ואחדים מהם נתפסו והוגלו לסיביר.
הגרמנים כבשו את קוברין ב-23 ביוני 1941 והעלו באש חלק ממנה. הגרמנים גייסו יהודים לעבודות כפייה וחייבו אותם לשלם כופר בזהב, בכסף ובחפצים. על היהודים הוטל לשאת סרט שרוול שעליו מגן דוד, ובראשית ספטמבר 1941 הוחלף זה בשני טלאים צהובים. גם בתי היהודים סומנו. בהוראת הגרמנים מונה יודנרט של 24 חברים, ולאחר מכן הוקם שירות סדר יהודי של 50 איש. עד ספטמבר 1941 רצחו הגרמנים כ-200 מיהודי קוברין, יחידים ובקבוצות.
בנובמבר 1941 רוכזו יהודי קוברין בגטו. לאחר שהובאו אליו גם יהודי העיירות ביאלובייז'ה (Bialowieza) והיינובקה (Hajnowka) הגיע מספר היהודים בגטו לכ-8,000. כמה שבועות לאחר הקמתו הובילו הגרמנים מאות חולי נפש, חולים, קשישים וילדים אל מחוץ לגטו ורצחו אותם.
בתחילת 1942 חולק הגטו לשני חלקים. בגטו A רוכזו כ-500 בעלי המקצוע ובני משפחותיהם, ובגטו B כל האחרים. מאות צעירים עבדו בעבודות כפייה מחוץ לקוברין ולנו במחנות מיוחדים. כמאה נשים עבדו במפעל סריגה, ושאר יושבי גטו B עסקו בעבודות שירותים.
באפריל 1942 הוקפו הגטאות בגדרות תיל, והספקת החשמל לבתי היהודים הופסקה. בתחילת יוני 1942 הוקם מחוץ לעיר מחנה עבודה למאות מתושבי הגטו.
גטו B חוסל ב-27 ביולי 1942 – והגרמנים רצחו בברונה גורה (Bronna Góra) את כ-3,000 תושביו, את החולים בבית החולים היהודי ואת הסגל שלו וכן כמה מבני המשפחות של בעלי המקצוע. לאחר האקציה הזאת התארגנה בגטו מחתרת של 50 צעירים וצעירות שעבדו במחסני הנשק של הגרמנים, הבריחו מהם חלקים של כלי נשק וכדורים ובבית מלאכה בגטו הרכיבו מהם כלי נשק. כלי נשק נוספים נרכשו משוטרים אוקראינים.
ב-14 באוקטובר 1942 חוסל גם גטו A. הגרמנים ריכזו את תושביו ותושבי המחנות שבסביבה ורצחו אותם בדרך לדיווין (Dywin). רבים מחברי המחתרת התנגדו בנשק והעלו באש בתים רבים בגטו. גרשון טננבוים ירה בגרמנים עד שנהרג. רחל גולדין השליכה עליהם רימוני יד. ד"ר חיים גולדברג ירה בגרמנים, ואת הכדור האחרון ירה בעצמו. גם שאר חברי המחתרת השתתפו בקרב. רובם נהרגו בדרך ליער או בימים הראשונים שלאחר האקציה. מלבד חברי המחתרת ברחו ליער כ-500 יהודים מהגטו, וכ-100 מהם הצליחו להגיע ליער. כמה מהם נהרגו במצודים של הגרמנים, ואחרים הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.
עשרות בעלי מלאכה שהושארו בחיים זמן מה, נרצחו עד דצמבר 1942.
