המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בקופשיווניצה כ-800 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. רובם התפרנסו מחנוונות וממסחר זעיר, היו בהם גם כמה בעלי מלאכה, ובעיירה פעל איגוד של בעלי מלאכה יהודים. בקופשיווניצה היה סניף של ההסתדרות הציונית וכן סניף של אגודת ישראל. לצד החדר המסורתי נוסד בעיירה "חדר מתוקן" שלמדו בו גם לימודים כלליים.
הגרמנים כבשו את קופשיווניצה בימים הראשונים של ספטמבר 1939. בימי הכיבוש הראשונים חייבו הגרמנים את היהודים לשאת טלאי צהוב, ונאסר עליהם ללכת על המדרכות ולקיים קשרים עם לא-יהודים. בסוף אוקטובר 1939 הוקם בקופשיווניצה יודנרט, ומיד אחר כך נלקחו יהודים לעבודת כפייה והוטלו עליהם תשלומי כופר גבוהים. אנשי ס"ס רצחו מפעם לפעם קבוצות יהודים.
בדצמבר 1940 הוקם בקופשיווניצה גטו. בתקופה זו נשלחו יהודים למחנות עבודה מחוץ לעיירה – על שפת הוויסלה (Vistula) או בסטרחוביצה (Starachowice). בינואר 1941 הובאו לגטו 420 יהודים מרדום, ובמרס – קבוצה גדולה של מגורשים מווינה. ב-27 באוגוסט 1941, לאחר שנכשל היודנרט במאמציו לגייס סכום כופר גבוה, נרצחו כל חבריו בידי יחידה של שוטרים גרמנים ופולנים בראשותו של מפקד הז'נדרמריה הגרמנית מסנדומייז'.
בדצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם.
בתחילת אוקטובר 1942 רוכזו בגטו של קופשיווניצה יהודים מכל יישובי הסביבה.
גטו קופשיווניצה חוסל ב-30 באוקטובר 1942, ואנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים גירשו את כ-1,600 תושביו למחנה ההשמדה טרבלינקה. קשישים, נכים וחולים נרצחו בגטו במהלך האקציה. רבים ניסו להימלט ליערות, למצוא מקומות מחבוא או להשיג תעודות של ארים. רובם נרצחו בידי לאומנים פולנים מהסביבה.