המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות העשרים התגוררו בקלוגה כ-800 יהודים שהיו קרוב לשני אחוזים מכלל אוכלוסייתה.
עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לבין ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 התפנו רוב יהודי קלוגה מזרחה, וכשנכנסו הגרמנים לעיר ב-13 באוקטובר 1941 נשארו בה כ-150 יהודים – רובם נשים וילדים, זקנים וחולים. עם הכיבוש פורסמה שורה של איסורים: נאסרו על היהודים הנוכחות בכיכרות, בשווקים ובמקומות ציבורים, השימוש בבתי מרחץ ובחשמל והקניות בשוק. על תושבי קלוגה נאסר כל קשר עם היהודים. בכרוזים שפרסם הפיקוד הגרמני בחוצות העיר הואשמו היהודים בבולשוויזם ובאחריות לפרוץ המלחמה. על היהודים הוטל לשאת טלאי בצורת כוכב מחומש. בעיר החלו מעשי שוד של רכוש היהודים, וכמה יהודים נהרגו במהלכם.
בתחילת נובמבר 1941 הוקם בפאתי העיר גטו והוקף בגדר. את החפצים שנשארו בדירות לאחר שעזבו היהודים שדדו הגרמנים ושוטרים מקומיים. מרק פרנקל, רואה חשבון במקצועו, מונה ראש היודנרט. בגטו שררה צפיפות רבה. יהודים נלקחו לעבודות כפייה משפילות כגון ניקוי בתי שימוש בידיים. ב-7 בנובמבר 1941 נאסרו 23 יהודים, ושמונה מהם – הצעירים ביותר – נורו למוות. היתר הוחזקו במעצר שלושה שבועות קודם שהוחזרו לגטו. קצינים וחיילים גרמנים ושוטרים מקומיים היו נכנסים לגטו יום-יום ושודדים רכוש מהיהודים.
ב-5-4 בדצמבר 1941 החלה מתקפת החורף הסובייטית. הצבא הגרמני נאלץ לסגת מקרבת מוסקווה, ובין היתר מקלוגה. ב-21 בדצמבר 1941 הציתו הגרמנים הנסוגים את בתי היהודים. כשנסו היהודים מהבתים הבוערים פתחו עליהם הגרמנים באש וכמה יהודים נהרגו. בסך הכל נרצחו בגטו קלוגה כ-25-20 יהודים.
ב-30 בדצמבר 1941 שחרר הצבא האדום את קלוגה. מרבית יהודי העיר ניצלו.