המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בקלצק כ-4,200 יהודים – כ-75 אחוזים מאוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה ונעזרו בבנק קואופרטיבי יהודי שפעל בעיירה. בקלצק פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, הבונד ואגודת ישראל, והיו בה ישיבה, בית ספר של רשת "תרבות" וספרייה יהודית. בעקבות כיבוש קלצק בידי הסובייטים במחצית ספטמבר 1939 הולאמו העסקים הפרטיים בעיירה, ומוסדות הקהילה היהודית נסגרו. בימי הכיבוש הסובייטי זרמו לעיר פליטים רבים מאזורי הכיבוש הגרמני במערב פולין.
הגרמנים כבשו את קלצק ב-26 ביוני 1941 (ע"פ גרסה אחרת ב-25 ביוני), ובו ביום החלו מעשי ההתעללות ביהודים והרצח. בתוך זמן קצר חויבו יהודי קלצק לשאת טלאי צהוב, הוטלו הגבלות על תנועתם, והוקמו בעיירה יודנרט, בראשותו של יצחק צרקוביץ, ושירות סדר יהודי. עיקר תפקידו של היודנרט היה גיוס יהודים לעבודת הכפייה וגביית כספים לתשלומי כופר.
ב-24 באוקטובר 1941 הוצאו להורג 34 יהודים בבית הקברות הקתולי בעיירה. אקציה זו כונתה בפי יהודי המקום "יום ששי השחור". ב-26 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי קלצק להירשם במשרד העבודה הגרמני.
ב-30 באוקטובר 1941 רוכזו כל יהודי קלצק בכיכר השוק ונעשתה בהם סלקציה, ואחריה נרצחו יותר מ-3,000 מהם (עפ"י גרסה אחרת 3,500) בבית הקברות הקתולי; הרצח בוצע בידי ליטאים, בפיקוח הגרמנים. יתר היהודים, רובם בעלי מקצוע וכשירים לעבודה, רוכזו בגטו סגור מסביב לבניין בית הכנסת, ומונה יודנרט חדש. לגטו הצטרפו מאות יהודים שהסתתרו בזמן האקציה ומספר תושביו הגיע לכ-1,400. רובם עסקו בעבודת כפייה. החשש מפני הישנות האקציות דחף צעירים יהודים להיערך לפעולות התנגדות והצלה והוקמה מחתרת שדאגה לצבירת דלק. הם אף החלו להתארגן לבריחה, אך ראש היודנרט התנגד לכך התנגדות נחרצת ואף איים לכלוא אותם.
גטו קלצק חוסל ב-21 ביולי 1942 בידי המשטרה הבלרוסית תחת פיקוד גרמני. בעוד הגרמנים מרכזים את יהודי הגטו פעלו חברי המחתרת בפיקודו של משה פיש ובשיתוף פעולה של חברי היודנרט, ועל-פי סימן מוסכם העלו באש את בתיהם. מקצת היהודים נספו בשרפה, ואחרים נהרגו מיריות הגרמנים והשוטרים המקומיים, אך במהומה שהשתררה הצליחו כ-400 יהודים להימלט ליערות, וכ-25 מהם שרדו עד השחרור. את שאר תושבי הגטו הוליכו הגרמנים ליער סטרינה (Staryina) ורצחו אותם שם.