המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Ukraine, Kamenets Podolski, קבוצת יהודים בנקודת איסוף לפני גירושם, אוגוסט 1941.
ארכיון יד ושם, 1249/4

בראשית המאה העשרים נמנו בעיר כ-20,000 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. ביולי 1919, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, נרצחו כ-200 יהודים בפוגרום שעשה בעיר הצבא האוקראיני, עוד רבים אחרים נפצעו, ורכוש רב נשדד.
בימי השלטון הסובייטי חוסלו בהדרגה עסקי המסחר של היהודים בעיר, רבים עברו לעבוד במפעלים ממשלתיים ובמנגנון הסובייטי, ובעלי מלאכה יהודים התארגנו בקואופרטיבים. בקמנץ-פודולסקי פעלו בית משפט ובתי ספר ממלכתיים שהתנהלו ביידיש. תהליכי התיעוש והעיור בברית-המועצות הביאו להגירת יהודים מהעיר, וערב פלישת הגרמנים נמנו בה כ-14,000 תושבים יהודים מקומיים ולצדם מספר לא ידוע (כנראה כמה אלפים) של פליטים מפולין.
ב-11 ביולי 1941 כבשו ההונגרים את קמנץ-פודולסקי. לפני הכיבוש הצליחו כמה אלפי יהודים מקומיים (על-פי אחד המקורות, 5,000-4,000) להתפנות או להימלט מזרחה לפנים ברית-המועצות. כמה ימים אחרי הכיבוש רצחו ההונגרים 400 גברים יהודים.
ביולי 1941 עברה העיר לשלטון הצבאי הגרמני. ב-5 באוגוסט 1941 ציוו השלטונות על היהודים לעבור לגטו שמקומו נקבע בחלק העתיק של העיר, על אי בנהר סמוטריץ' (Smotrich). על היהודים נאסר לצאת מהגטו ללא אישור, והפרת האיסור היה דינה מוות. כל יושבי הגטו בני עשר ומעלה חויבו לשאת על זרוע שמאל סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד. הוטל עליהם תשלום של דמי כופר כבדים.
ב-20 באוגוסט 1941 או סמוך למועד זה הובאו לקמנץ-פודולסקי יותר מ-10,000 יהודים שגורשו מהונגריה ומקרפטורוס; כ-8,000 מהם הוכנסו לגטו, והשאר פוזרו במקומות אחרים בעיר. הגרמנים לא היו ערוכים למספר מגורשים כה גדול, אך ההונגרים בעלי בריתם סירבו בתוקף להחזירם להונגריה. ועדות שארגנו תושבי הגטו – יהודים מקומיים ומגורשים כאחד – ניסו להידבר עם השלטונות הגרמניים כדי לפתור את בעיות הפליטים, אך ללא הצלחה.
לנוכח סירובם של השלטונות הצבאיים הגרמניים למצוא פתרונות לבעיות שהתעוררו עם בואם של אלפי מגורשים מהונגריה, החליט מפקד הס"ס והמשטרה באזור פרידריך יקלן (Friedrich Jeckeln) להשלים את חיסולם עד 1 בספטמבר 1941 – מועד העברתה של העיר לשלטון האזרחי של רייכסקומיסריאט אוקראינה. בין 26 ל-29 באוגוסט 1941 פיקד יקלן על סדרה של מבצעי רצח גדולים בקמנץ-פודולסקי, ובמהלכם רצחו אנשי גדוד 320 של אורפ"ו ויחידה של איינזצגרופה D, בסיוע שוטרים אוקראינים, כ-23,600 יהודים.
לאחר מכן שוכנו מקצת בעלי המקצוע היהודים ובני משפחותיהם בעיר החדשה, רובם בפאתי העיר. האזור, שהפך לגטו חדש ופעל בו שירות סדר יהודי, אורגן כמחנה עבודה. מספר תושביו עם הקמתו מוערך בכ-5,000. נמנו עמם גם יהודים שהצליחו להסתתר בזמן הרציחות וכן שרידים של הקהילות היהודיות מעיירות הסביבה, בעיקר בעלי מקצוע וילדים ממשפחות מעורבות.
הגטו היה סגור, אך לא-יהודים הצליחו להסתנן אליו ולצאת ממנו. כל משפחה, בלי קשר למספר הנפשות בה, קיבלה מיטה אחת לילדים, והמבוגרים ישנו על הרצפה. בגלל הרעב, ההתעללויות ועבודת הכפייה המפרכת מתו במרוצת הזמן רבים מתושבי הגטו. ביוני 1942 רצחו הגרמנים את הזקנים, ואת שאר אסירי הגטו העבירו למקום חדש – בניין של המכון המדעי לשעבר. ביולי-ספטמבר 1942 הועברו לגטו בעלי מקצוע שעדיין התגוררו בעיר וכן יהודים מעיירות סמוכות. בספטמבר 1942 רצחו הגרמנים את הרופאים ובני משפחותיהם.
הגטו חוסל באוקטובר-נובמבר 1942 בסדרת אקציות שבמהלכן רצחו אנשי סיפ"ו ושוטרים גרמנים ואוקראינים יותר מ-6,000 יהודים.