המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם התגוררו בקרוז' כ-530 יהודים, רובם בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. בעיירה פעלו בית ספר יסודי עברי וחדר. בקרוז' היו סניפים של מפלגות ותנועות נוער ציוניות וכן של אגודת ישראל. עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ביוני 1940 הולאמו עסקים פרטיים בעיירה ונפסקה פעילות המפלגות היהודיות.
כוחות הגרמנים הגיעו לקרוז' ב-24 ביוני 1941, ובקרב עליה עלו באש רוב הבתים בה.
היהודים נמלטו לכפרים הסמוכים אך בימים הבאים אולצו לשוב אליה והצטופפו בחצר בית ששרד, באורווה ובמחסנים.
ב-8 ביולי 1941 רוכזו יותר מ-400 מיהודי קרוז' עם עוד יהודים מהסביבה, רכושם נשדד בידי הליטאים, והם נצטוו לעבור למתבן באחוזת שיוקשטה (Sajukste), לא הרחק מהעיירה. האחוזה כונתה "מחנה היהודים" והייתה למעשה מעין גטו. הכלואים נצטוו לצאת יום-יום לעבודת כפייה בניקיון ובפינוי הריסות.
ב-22 ביולי 1941 הוצאו מהגטו רוב תושביו, כ-390 נפשות, ונורו למוות ביער קופרי (Kupris).
בגטו נותרו 64 ילדים וחמישה מבוגרים, ובהם רב העיירה הרב קרמרמן. המבוגרים שבילדים הוכרחו לצאת לעבודת כפייה. תושבי הגטו ניזונו מדברי מזון שהביאו העובדים וכן מנדבות מזון של כפריים ליטאים.
גטו קרוז' חוסל ב-2 בספטמבר 1941. אנשי ס"ס ושוטרים ליטאים לקחו את יושביו ליער מדז'וקלניס (Medziokalnis) ורצחו אותם שם. כמה מהילדים ברחו, אך רק חמישה מהם שרדו.