המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Lvov, מספר גברים ואישה עטופים בבגדי חורף בגטו.
ארכיון יד ושם, 80CO4

Poland ,Lvov, שלושה גברים יהודים בגטו, 1942.
ארכיון יד ושם, 80CO4

לפני המלחמה. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה לבוב העיר השלישית בגודלה בפולין, אחרי ורשה ולודז', וישבו בה כ-100,000 יהודים, מרביתם סוחרים, תעשיינים ובעלי מלאכה. עד מלחמת העולם הראשונה הייתה לבוב בירתה של מזרח גליציה. במאה התשע-עשרה היא הייתה למרכז תנועת ההשכלה של יהדות מזרח אירופה. בכל העיירות הכפריות שבסביבה נמנתה מרבית האוכלוסייה היהודית עם הזרם החסידי, ואילו בלבוב היו יהודים רבים משכילים ששפתם פולנית או גרמנית. בעקבות נפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש העיר בידי פולין ב-22 בנובמבר 1918, נרצחו כ-100 מיהודי לבוב בפוגרום שעשו בהם חיילים של צבא פולין ומאות רבות נפצעו. שנים אחר כך עוד עמלו ארגוני הסיוע היהודיים לשקם את הקהילה.
בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב מרכז של פעילות פוליטית יהודית שהשתתפו בה הבונד, אגודת ישראל והמפלגות הציוניות וכן תנועות הנוער שהיו מסונפות להן. היו גם חברים יהודים במפלגה הקומוניסטית הפולנית. בחסותן של המפלגות התנהלה בעיר פעילות חברתית מגוונת. מצבם הכלכלי של יהודי לבוב החל להידרדר בתקופה זו, ורבים נזקקו לסיועם של מוסדות סעד יהודיים ושל קרנות להלוואות ללא ריבית. לקהילה היו כמה אגודות להלוואה וחיסכון וכן איגודי עובדים. בעיר פעל מגוון רחב של מוסדות חינוך יהודיים: גני ילדים, בתי ספר בשפות הוראה שונות – פולנית, יידיש ועברית – בתי ספר יסודיים וגני ילדים חרדיים וציוניים ביידיש, בתי ספר מקצועיים ובתי ספר תיכוניים אחדים. עם זאת, רוב הילדים התחנכו בבתי הספר הציבוריים הפולניים. לבוב הייתה מרכז חשוב של עיתונות עברית. בעיר פעלו כמה אגודות ספורט יהודיות.
הכיבוש הסובייטי. הצבא האדום כבש את לבוב ב-20 בספטמבר 1939. עם פרוץ המלחמה התחילו נוהרים לעיר עשרות אלפי פליטים יהודים ממקומות אחרים בפולין, ואוכלוסייתה היהודית גדלה לכדי 230,000 או 240,000 נפשות. עם הכיבוש הסובייטי בוטלה הבעלות הפרטית על עסקים ועל רכוש ומרבית הפעילות התעשייתית הולאמה. מוסדות הקהילה היהודית נסגרו, ורק בבתי הכנסת הותרה התכנסות רשמית בציבור. בתי הספר עברו ללמד לפי תכנית הלימודים הסובייטית, והמפלגות היהודיות ותנועות הנוער פוזרו.
בסוף יוני ותחילת יולי 1940 גירשו השלטונות הסובייטיים אלפי יהודים, ובהם פליטים רבים, מלבוב לעומק ברית-המועצות בשל החשד שאינם נאמנים לשלטון. בעקבות פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 ובמקביל לנסיגת הצבא האדום ברחו יהודים מלבוב מזרחה, וכשנפלה העיר בידי הגרמנים נותרו בה על-פי ההערכות כ-160,000 יהודים.
הכיבוש הגרמני. הכוחות הגרמניים נכנסו ללבוב ב-29 ביוני 1941 והחלו מיד ברדיפת היהודים. כמה אלפי יהודים נרצחו בפוגרומים ביולי ובאוגוסט 1941 (ראו להלן). ב-15 ביולי 1941 הוטלו על יהודי לבוב גזרות למיניהן, ובהן החובה לשאת טלאי על הבגדים והגבלות תנועה. ב-27 ביולי, במצוות שלטונות הצבא הגרמני, הוציא ראש העירייה האוקראיני גאורג פולנסקיי (Georg Polanskyi) את הפקודה להקים מועצה זמנית לקהילה היהודית. לאחר שכמה אישי ציבור יהודים סירבו לעמוד בראשה, נבחר לתפקיד יוסף פרנס, עורך דין ידוע וקצין לשעבר בצבא אוסטריה.
ב-1 באוגוסט 1941 הכריזו הגרמנים על סיפוח מזרח גליציה לגנרלגוברנמן. בעקבות זאת הפכה המועצה הזמנית באופן רשמי ליודנרט, ומספר החברים בו גדל. באוגוסט 1941 קבע היודנרט את המבנה הארגוני של כ-1,000 עובדיו וכונן את מחלקותיו. מספר העובדים גדל ב-1942 ל-4,000 והוסיף לגדול גם אחר כך. ביודנרט פעלו 23 מחלקות, ובהן מחלקת עבודות שתפקידה העיקרי היה לספק עובדי כפייה יהודים; מחלקת דיור שתפקידה היה להסדיר דיור חלופי ליהודים שגורשו מבתיהם עוד לפני הקמת הגטו; מחלקת הספקה שסיפקה לגרמנים פריטים שונים כדוגמת ריהוט וציוד לבית; ומחלקת סעד שהשתדלה להקל על היהודים את הרעב והמחסור. בספטמבר 1941 הובא ללבוב מפקד שירות הסדר היהודי בוורשה, יוזף שרינסקי (Szerynski), כדי להקים בה ארגון דומה. בתוך חודשיים גדל שירות הסדר היהודי ומנה 500 איש. פרנס שימש יושב ראש היודנרט עד סוף אוקטובר 1941, ואז הוצא להורג משום שסירב לספק למחנה עבודה 500 יהודים נוסף על אלה שכבר סיפק. סגנו, אדולף רוטפלד, עמד בראש היודנרט עד מותו בפברואר 1942, ובמקומו התמנה הנריק לַנדסברג, עורך דין ואיש ציבור.
היודנרט לא הורשה לקיים פעילויות חינוך ותרבות, אך צעירים יהודים התארגנו בצורה לא רשמית בבתים פרטיים כדי להמשיך בלימודים. גם תנועות הנוער קיימו פעילויות תרבות בחשאי. קבוצת היסטוריונים, ובהם יעקב שָל (Schall), אספה מסמכים והחלה לכתוב את קורות היהודים בעיר בימי הכיבוש הגרמני, אך המסמכים אבדו כשנרצח של באקציה של אוגוסט 1942.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. בהוראתו של קרל לָש (Karl Lasch), המושל הנאצי של מחוז גליציה, פורסמה ב-15 בנובמבר 1941 פקודה רשמית בעניין הקמת רובע מגורים יהודי בלבוב, וליהודים הוקצב פרק זמן של חודש ימים לעבור אליו. על-פי דרישתו של ראש העירייה פולנסקיי הוקם הרובע בשתי שכונות עוני הרחק ממרכז העיר. ליהודים הוקצתה דרך גישה יחידה אל הרובע, ובמקום שבו עברה הדרך מתחת לגשר הם היו מוּעדים להתנכלויות ולמעשי גזל של הגרמנים ושל האוקראינים. בעקבות האקציה של נובמבר 1941 בלבוב (ראו להלן) ובעקבות השמועות כי בכוונת הגרמנים לגרש רק את היהודים מהאזורים שהיו נתונים קודם לכיבוש הסובייטי, נמלטו מלבוב יהודים רבים. בשלב זה לא תכננו הגרמנים לרכז את כל יהודי לבוב ברובע היהודי, שלא היה סגור הרמטית, ולכן ניתנה ארכה קצרה ליהודים שלא עלה בידם לעבור לרובע לפני המועד שנקבע. בסוף 1941 נותרו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.
מצב התברואה והמצב הכלכלי של היהודים הידרדרו ככל שתכפו דרישות הכופר, החרמות הרכוש והחטיפות לעבודת הכפייה. רבים מתו מרעב. היודנרט חיפש דרכים להתמודד עם המצב, ובין היתר הקים מטבחים ציבוריים, בתי חולים, מרפאות ותחנות תברואה. פרופסור לודוויג פלק (Fleck), שעבד באחד מבתי החולים של הגטו, הצליח לפתח חיסון נגד טיפוס.
ביזמתם של תעשיינים גרמנים ובתיאום עם היודנרט הוקמו בלבוב בראשית 1942 מפעלים גדולים, ובהם בית חרושת לעיבוד גרוטאות מתכת ומפעלי תחמושת. מפעלים אלו סיפקו עבודה לאלפי יהודים ובמידה מסוימת הגנו עליהם מפני השילוחים של אותה השנה.
לנוכח היעדר שיתוף פעולה מצדם של כמה מהשוטרים היהודים בביצוע האקציות, טיהרו הגרמנים את שורותיו של שירות הסדר היהודי וארגנו אותו מחדש. כ-200 שוטרים יהודים גורשו לבלז'ץ או למחנות עבודה, ואחדים מפקידי היודנרט פוטרו.
לאחר האקציה של מרס-אפריל 1942 נערך מיפקד של האוכלוסייה היהודית בלבוב. לעובדים חיוניים ניתנו סרטי שרוול מיוחדים שעליהם האות A. אחרי האקציה הזאת ניסו יהודי לבוב להציל את חייהם באמצעות מסמכים מזויפים. מי שהשיגו מסמכים כאלה ניסו ברובם לצאת מן העיר. רבים אחרים שלא הייתה להם אפשרות לברוח החלו להכין לעצמם מקומות מסתור.
בשבועות שלאחר "אקציית האָ-סוציאלים" (ראו להלן) ביקשו הגרמנים לרכז את כל יהודי לבוב במקום אחד ולתחם מחדש את הרובע היהודי בגבולות צרים יותר. ב-22 באפריל 1942 צוין במזכר כי כ-10,000 ארים עדיין מתגוררים בשטח שיועד לגטו, ואילו כ-15,000 יהודים נותרו מחוצה לו. באקציות שנמשכו במקביל נרצחו יהודים רבים.
בין 10 ל-23 באוגוסט עשו הגרמנים את "האקציה הגדולה" בלבוב וגירשו ממנה את מרבית יהודיה, בעיקר לבלז'ץ. ב-24 באוגוסט 1942 ציוותה הנהלת העיר לבנות גדר, שני מטרים וחצי גובהה, כדי לסגור בתחומיה את היהודים שנותרו ברובע המגורים היהודי. היהודים נדרשו לבנות את הגדר ולממן בעצמם את הקמתה. העבודה הסתיימה בראשית ספטמבר 1942. שטחו של הרובע היהודי, שהפך עתה רשמית לגטו, צומצם מאוד. כל יהודי שנתפס מעתה ואילך מחוץ לגדר היה דינו מוות.
בעקבות צמצום שטחו שררה בגטו צפיפות קשה. יהודים נאלצו לגור בעליות גג, במרתפים, במחסנים ובאוהלים. את הדיירים שימשו מיטות בקומות, וכל מיטה נתפסה בשתיים או שלוש משמרות. העברתם של הלא-יהודים אל מחוץ לגטו ארכה שבועות, והדבר גרם מריבות עִמם. השירותים הרפואיים שהקימו יהודי לבוב קרסו כמעט כליל אחרי "האקציה הגדולה".
בתחילת ספטמבר 1942, לפני שהושלמה סגירת הגטו, נתלו לפני עם ועדה יושב ראש היודנרט לנדסברג ואתו עוד חברי יודנרט ו-11 שוטרים; על פעולה זו פיקד מפקד הגסטפו בלבוב, אריך אנגלס (Erich Engels). במקומו של לנדסברג מינו הגרמנים את אדוארד אברזון (Eberson), ושינו את הרכב היודנרט באופן שיבטיח יתר ציות לדרישותיהם. חילופי הגברֵי החלישו מאוד את מעמדו של היודנרט בעיני תושבי הגטו.
ב-18 בנובמבר 1942 השלימו הגרמנים מיפקד נוסף בגטו וסימנו רשימה של כ-12,000 יהודים באותיות קוד שביטאו את מידת חשיבותם למאמץ המלחמתי של גרמניה. אחרי האקציה של אותו היום רוכזו המועסקים שבהם בחלק מהגטו שדמה עתה למחנה עבודה. יתר התושבים, שיועדו לאקציות נוספות, רוכזו באזורים המוזנחים ביותר של הגטו והפסיקו לספק להם מזון, שכבר אז היה בכמות זעומה.
האקציות, השילוחים והרציחות האקראיות של עשרות יהודים, אפשר גם של מאות יהודים, נמשכו. אחדים שולחו למחנות עבודה, אחרים הוצאו אל מחוץ לעיר ונרצחו באזור החולות שליד בית הקברות היהודי.
אקציות. ביום הראשון לכיבוש, 29 ביוני 1941, פרץ בעיר פוגרום ונמשך עד 3 ביולי. הפוגרום, שכונה "אקציית בתי הכלא", פרץ על רקע השמועה שבולשוויקים ויהודים רצחו אסירים פוליטיים בעיר קודם שיצא ממנה הצבא האדום. את מעשי החטיפה והרצח ברחובות של לפחות 4,000 יהודים ביצעו אוקראינים מקומיים שעליהם פיקחה יחידת קומנדו גרמנית של האיינזצגרופה. יחידת קומנדו זו, בפיקודו של גינטר הרמן (Guenther Hermann), מילאה תפקיד חשוב בהסתה לפוגרומים. רצח יהודים בלבוב נמשך לאורך כל חודש יולי 1941 והגיע שוב לשיא ב-27-25 ביולי – ימים שבהם רצחו האוקראינים כ-2,000 יהודים בפוגרום שנודע בשם "ימי פטליורה", על שמו של המנהיג האוקראיני סימון פטליורה.
בתחילת אוגוסט 1941 נתפסו כ-1,000 מנכבדי הקהילה היהודית כבני ערובה, והוקצבו לקהילה עשרה ימים לשלם כופר של 20 מיליון רובל. הסכום גויס בקשיים רבים, אך למרות זאת נעלמו בני הערובה וככל הנראה נרצחו.
בסלקציה שנעשתה ב-15 בנובמבר 1941 נלקחו היהודים הזקנים והחולים לקסרקטין ישן, ורבים מהם נרצחו שם. אחרים הובלו ליערות שבקרבת העיר ונרצחו שם. כ-5,000 יהודים נרצחו באקציה זו, שכונתה "אקציית גשר המוות" (Todesbrueckenation) וניהלו אותה שלטונות העיר בשיתוף פעולה עם המשטרה הגרמנית בפיקודו של אלברט אולריך (Albert Ulrich). עוד אלפי יהודים נרצחו לאחר מכן בחטיפות שנמשכו עד אמצע דצמבר 1941. באותה העת החלו הגרמנים לשלח יהודים רבים למחנות עבודה בסביבה, בעיקר למחנה שברחוב ינובסקה (Janowska), בתחומי העיר. יהודים רבים נספו במחנות אלו, או ששולחו מהם למחנות המוות.
במרס 1942 הורה מפקד המשטרה הגרמנית ליודנרט להכין רשימה של 20,000 יהודים – מובטלים ו"א-סוציאלים" כלשונו – שיועדו לטענת הגרמנים ליישוב מחדש במזרח. התפתח ויכוח בין היהודים אם לשתף פעולה. משלחת של ארבעה רבנים בראשותו של הרב דוד כהנא באה ליודנרט כדי לשכנע את ראשיו שלא להכין את הרשימה. בסופו של דבר אולץ יושב ראש היודנרט להיענות לדרישה ולהגיש רשימה. ביום תחילת האקציה, 19 במרס 1942, החלו פקידי היודנרט ושוטרים יהודים לעצור יהודים נתמכי סעד וחסרי אישורי עבודה והסגירו אותם לידי הגרמנים. בסוף מרס, כיוון שהמכסה עדיין לא הושלמה, לקחו הגרמנים לידיהם את ניהול האקציה, העמידו את אולריך בראשה, וגייסו אוקראינים להשתתף בביצועה. הם השלימו את המבצע ב-1 באפריל 1942, ערב פסח תש"ב, וחטפו יהודים מבתיהם בשעת סדר הפסח. סך הכל שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-15,000 יהודים, מרביתם ילדים, נשים וזקנים.
ב-20 במאי 1942 נעצרו כל הווטרינרים היהודים של לבוב, נלקחו למחנה ינובסקה, ונרצחו שם.
ב-25-24 ביוני 1942 פשטה על הרובע היהודי יחידת ס"ס מיוחדת בפיקודו של מפקד הגסטפו בלבוב, אריך אנגלס. בתוך שעות אחדות נעצרו 2,000 יהודים ונשלחו למחנה ינובסקה; בסלקציה שעשו בהם שם נבחרו לעבודה רק 130 מהם, וכל היתר נרצחו בגבעות החול הסמוכות.
"האקציה הגדולה" בלבוב החלה ב-10 באוגוסט 1942 ונמשכה עד 23 בו. ניהלו את האקציה ופיקחו על ביצועה פרידריך קצמן (Friedrich Katzmann), מפקד הס"ס והמשטרה של מחוז גליציה, וסגנו אנגלס. אלפי יהודים נעצרו מדי יום ביומו ונלקחו לינובסקה, ושם עשו בהם סלקציה קציני ס"ס בפיקודו של ארנסט אינקוורט (Ernst Inquart) ושילחו את רובם הגדול לבלז'ץ. יהודים רבים ניסו להסתתר בגטו, אך הגרמנים גילו את מקומות המסתור של מרביתם. לפי הערכה גורשו או נרצחו באקציה הזאת בין 40,000 ל-50,000 יהודים; אחריה נותרו בלבוב 50,000 יהודים על-פי המניין הרשמי, ובפועל – כ-65,000. עם הנרצחים באקציה נמנו מרבית היתומים והחולים. ההיסטוריון יעקב שָל היה אף הוא אחד מקרבנותיה.
ב-18 בנובמבר 1942, אחרי שהושלם המיפקד שנערך בגטו, שולחו לבלז'ץ כ-5,000 יהודים, ועוד מספר לא ידוע של יהודים נורו למוות באקציה שנמשכה שלושה ימים בפיקודו של קצין המשטרה הגרמנית קרל ובקה (Carl Woebke).
באקציה שבוצעה ב-5 בדצמבר 1942 הציתו שוטרים גרמנים במצוותו של אנגלס בניינים ורחובות שלמים בגטו כדי להניס מהם את דייריהם, והללו גורשו ונרצחו. באקציה אחרת, שכוונה נגד עובדים יהודים, שולחו הגברים למחנה ינובסקה, ואילו הנשים נורו למוות.
באקציה נוספת שעשו הגרמנים בין 5 ל-7 בינואר 1943 נרצחו בין 15,000 ל-20,000 יהודים – רובם נרצחו בגבעות החול, מיעוטם גורשו למחנה ההשמדה סוביבור ונספו שם.
התנגדות. קבוצות מחתרת קומוניסטיות פעלו בלבוב מאז ראשית הכיבוש הגרמני, ונמנו אִתן כמה פעילים יהודים. ב"אקציה הגדולה" של אוגוסט 1942, בעקבות ניסיון כושל לארגן התנגדות, ירו הגרמנים למוות במרבית חבריה של קבוצת מחתרת שנתפסו בעיר ובהם כארבעים יהודים.
אחרי "האקציה הגדולה" החלו קבוצות מחתרת יהודיות, אחדות מהן קומוניסטיות, לארגן בריחה ליערות הסמוכים מתוך כוונה להקים תאי מחתרת שיילחמו בגרמנים. קבוצות קטנות של צעירים הצליחו לברוח, אך רובם נתפסו ונרצחו או הוחזרו בכוח לגטו.
בגטו עצמו נעשו ניסיונות להשיג נשק ולהקים קבוצות לוחמות. הופצו כמה גיליונות של עיתון המחתרת. תא מחתרת שפעל בתוך אחת היחידות של שירות הסדר היהודי לא הצליח לתאם את פעולותיו עם יתר חברי המחתרת בגטו.
"יוּלָג". לאחר האקציה של ינואר 1943 צומצם שוב שטח הגטו, מעמדו הרשמי שונה ל"יולג" (קיצור של Judenlager – מחנה יהודים) וניהולו הועבר לידי הס"ס. ב-30 בינואר 1943 הצטוו חברי היודנרט להתייצב במגרש המיפקדים עם משפחותיהם; שישה מהם נענו, וכשנתפסו האחרים הוצאו כמעט כולם להורג, ובהם היושב ראש אברזון. כך חוסל למעשה היודנרט, ומאז לא היה עוד ליהודים שנותרו ביולג שום גורם מייצג. בהוראתו של קצמן הועברו כל סמכויות הניהול של היולג לקצין ס"ס, מנספלד (Mansfeld) שמו. השריד האחרון של מינהל יהודי היה שירות הסדר היהודי, שהופקד בעיקר על שמירת הניקיון, על סיוע בניהול מיפקדי אוכלוסין ועל ליווי עובדים לעבודה. ב-13 בפברואר 1943 נעשתה סלקציה בקֶרֶב השוטרים היהודים. כ-200 מהם הורשו להישאר במחנה, והאחרים נרצחו עם בני משפחותיהם באזור החולות.
מדי יום הוצעדו לעבודה כ-20,000 יהודים מלווים בתזמורת יהודית שניגנה על-פי הוראתו של מנספלד. נשים הוצאו להורג לעתים קרובות, אך חל איסור חמור על נוכחותם של הילדים ברצח. בפברואר או במרס 1943 הודח מנספלד בשל חשד לשחיתות. יורשו בתפקיד מפקד היולג, יוזף גז'ימק (Josef Grzimek), קיבל הוראה לחסל את התופעה של "יהודים בלתי לגליים" שעדיין היו ביולג. הוא הטיל משמעת חמורה והוציא להורג מאות יהודים. בתחילת מרס 1943 נרצחו כ-1,600 מבוגרים וילדיהם לאחר שנמצאו בלתי כשירים לעבודה. ב-17 במרס נרצחו בחולות עוד כ-1,000 יהודים ב"מבצע נקמה" על רצח קצין ס"ס בידי היהודי טדק דרוטקובסקי (Tadek Drutkovski). בסוף מרס 1943 שולחו כ-600 יהודים לאושוויץ-בירקנאו.
שתי אקציות קטנות יחסית בוצעו בשבועות שלאחר מכן – באחת מהן נרצחו יותר מ-40 ילדים של השוטרים היהודים, ובאחרת חוסל בית החולים של היולג. ההוצאות להורג של יהודים ביולג והשילוחים למחנה ינובסקה נמשכו במאי 1943. שערי היולג היו סגורים לעתים במשך ימים שלמים; יהודים לא הוצאו לעבודה, וקבוצות עובדים שיצאו לעבודה קודם לכן שולחו ישירות למחנה ינובסקה. ב-23 במאי נרצחו בחולות כ-2,000 אסירים ממחנה ינובסקה כדי לפנות מקום למגורשים מן היולג.
בידיעה שחיסול היולג צפוי בכל רגע, חיפשו יושביו דרך להתגונן, בעיקר על-ידי הכנת מקומות מסתור. בימים שלפני האקציה גברו ניסיונות הבריחה, והמחתרת נערכה להילחם בגרמנים.
אקציית החיסול החלה ב-2 ביוני 1943. אנשי המחתרת התנגדו ליחידות הגרמניות והאוקראיניות שנכנסו ליולג, ובקרב של שעתיים וחצי הרגו שמונה אנשי גסטפו. הגרמנים נסוגו ושינו את הטקטיקה: במקום להוציא את היהודים מבתיהם הם החליטו לפוצץ את הבניינים או להעלותם באש על יושביהם. האקציה נמשכה עד 23 ביוני; היא התבססה במקור על רשימות של 12,000 תושבים, אך הגרמנים הופתעו למצוא קרוב ל-20,000 בני אדם. רבים נרצחו, נספו או התאבדו שעה שהפכו בתי הגטו לעיי חורבות. כ-7,000 עובדים יהודים הועברו למחנה ינובסקה, ואחרי סלקציה נרצחו שם רבים מהם.
שבועות אחרי חיסול הגטו המשיכו הגרמנים לסרוק את לבוב בחיפוש אחר יהודים מסתתרים. מחנה ינובסקה, שנותר בו הריכוז האחרון של יהודים בלבוב, חוסל בסוף נובמבר 1943. באביב 1944 רוכזו במחנה קבוצות קטנות של בעלי מקצוע יהודים שנתפסו בסביבות לבוב ועדיין נחשבו "חיוניים". עם זאת, בהתקרב הסובייטים לעיר, ביוני 1944, נרצחו מרבית העובדים בינובסקה ומעטים מהם הועברו למחנות אחרים, מערבה משם.
הצבא האדום שב וכבש את לבוב ב-27 ביולי 1944.