המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Stanislawow, מחסום בכניסה לגטו. ארכיון יד ושם, 2994/2
Poland ,Stanislawow, שוטר יהודי בגטו. ארכיון יד ושם, 4613/743

לפני המלחמה. בראשית שנות השלושים של המאה העשרים חיו בסטניסלבוב כ-25,000 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. בפוגרומים שעשו בעיר כנופיות של אוקראינים בימי מלחמת פולין-רוסיה (1920-1919), בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נהרגו שני יהודים.
יהודי סטניסלבוב מילאו תפקיד מרכזי במסחר המקומי והתפרנסו גם ממלאכות למיניהן, בעיקר בענף ההלבשה ובבניין, אך היו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. בשנות השלושים, בשל המצב הכלכלי הקשה, נזקקו יהודים רבים לתמיכות סעד. לקהילה הייתה מערכת רווחה מפותחת ובכללה בית חולים יהודי וסניף גדול של טא"ז. בעיר פעלו כמה בנקים יהודיים.
הקהילה היהודית של סטניסלבוב התאפיינה בפעילות פוליטית ענפה שהשתתפו בה המפלגות הציוניות, אגודת ישראל, הבונד ותנועות נוער יהודיות. בעיר פעלו בית ספר תיכון יהודי, בתי ספר מקצועיים ומוסדות חינוך ציוניים, וכן תלמוד תורה, בית ספר לבנות של בית יעקב וישיבה. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בעיר כ-20 כתבי עת, אך מרביתם לאורך זמן קצר בלבד. מוסדות יהודיים אחרים שפעלו בעיר היו ספריות ציבוריות אחדות, אגודות ספורט ואגודה לאמנות ולתרבות יהודית.
הכיבוש הסובייטי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהרו לסטניסלבוב אלפי פליטים מרחבי פולין. הסובייטים כבשו את סטניסלבוב ב-18 בספטמבר 1939. לאחר הכיבוש פורקו מוסדות הקהילה היהודית בעיר; אחדים ממנהיגי המפלגות היהודיות הושמו בכלא ואחרים הוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות. בתי חרושת ומחסני סחורה הוחרמו, ומאות יהודים התארגנו בקואופרטיבים. בקיץ 1940 הגלו הסובייטים לאזורים נידחים בברית-המועצות גם רבים מהפליטים היהודים שחיו בעיר.
הכיבוש הגרמני. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, ב-22 ביוני 1941, הצליחו כמה מאות צעירים יהודים לברוח מסטניסלבוב למזרח ברית-המועצות; קצתם גויסו לצבא האדום. כשנסוגו הסובייטים מהעיר עשו תושביה האוקראינים פוגרומים ביהודים. ב-2 ביולי 1941 כבשו את העיר ההונגרים (בעלי בריתם של הגרמנים), והפוגרומים פסקו. ביולי 1941 נהרו לסטניסלבוב אלפי פליטים יהודים ששלטונות הכיבוש ההונגריים גירשו מקרפטורוס. נוספו עליהם פליטים רבים שברחו מהעיירות ומהכפרים הסמוכים בשל הפחד מפני פוגרומים של אוקראינים. בגלל זרם הפליטים גדל מספר היהודים בסטניסלבוב והגיע עד סוף יולי 1941 ליותר מ-40,000. מרבית הפליטים נכלאו בתנאים קשים ב"טחנת רודולף" – טחנת קמח של שלוש קומות שבנייתה לא הושלמה. למרות המזון, הביגוד והסיוע הרפואי שקיבלו מיהודים מסורים, בתוך חודשים אחדים מתו מרבית הפליטים בגלל הרעב והקור.
ב-20 ביולי 1941 הועברה סטניסלבוב לשלטון הגרמנים. לעיר הגיע איינזצקומנדו לתפקידים מיוחדים בפיקודו של אוסקר ברנדט (Oskar Brandt) ואתו הגיע קצין הס"ס הנס קריגר (Hans Krueger). בסטניסלבוב הוקם סניף של הפיקוד האזורי של הסיפ"ו ושל הס"ד. המשטרה הגרמנית, ולצדה אוקראינים ופולנים, החלה מיד בהתעללות ביהודים ובתקיפתם. כבר ביולי 1941 הקים קריגר כוח עזר משטרתי של פולקסדויטשה, רומנים והונגרים. מאוגוסט ואילך היה הכוח בפיקודה של יחידת שופ"ו שהגיעה קודם לכן מווינה.
כמה ימים אחרי כניסתם לעיר הורו הגרמנים למשה ישראל זייבלד (Zeibeld), חבר הנהלת הקהילה היהודית לפני המלחמה, להקים בעיר יודנרט. היודנרט הורכב מחברים לשעבר בהנהלת הקהילה: עורך הדין מיכאל לַם מונה לסגן היושב ראש, ועורך הדין ד"ר טננבאום מונה איש הקשר בין היודנרט לגסטפו. ב-2 באוגוסט ציוו הגרמנים על כ-800 בעלי מקצועות חופשיים, פולנים ויהודים, להירשם במשרדי הגסטפו. כ-200 מהם שולחו לבתיהם, והיתר נלקחו ביום המחרת ליער פוולצה (Pawelce) הסמוך ונרצחו.
בראשית אוגוסט 1941 הצטוו יהודי סטניסלבוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד, תנועותיהם הוגבלו מאוד, ורבים מהם נחטפו לעבודת כפייה. היודנרט הקים משרד תעסוקה וביקש מכל הבלתי מועסקים להתייצב כדי להסדיר את גיוסם לעבודה ולהימנע מחטיפות. הגרמנים באו אל היודנרט בדרישות רבות להספקת ציוד ולביצוע עבודות למיניהן ופרסמו פקודות הקוראות ליהודי העיר להפקיד את כל חפצי הערך שלהם.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. בספטמבר 1941 החליטו פרידריך קצמן (Friedrich Katzmann) והלמוט טנצמן (Helmut Tanzmann) ממיפקדת הסיפ"ו בלבוב להתחיל בחיסולם של יהודי גליציה; לשם כך החליטו להקים בסטניסלבוב גטו, ומלכתחילה הועידו אותו להיות קטן ממדים. עוד באותו חודש החלו השלטונות הגרמניים לדון עם היודנרט בריכוז יהודי העיר בגטו. בתחילה היה בדעתם לבנות שכונה של צריפונים ולשכן בהם את היהודים. ואולם לנוכח הצטמצמות האוכלוסייה היהודית בעיר לאחר האקציה של אוקטובר 1941 (ראו להלן), הם החליטו לרכז את היהודים בתחומי הרובע היהודי המסורתי – הרובע המוזנח ביותר בסטניסלבוב ששטחו היה כשמינית משטח העיר. אחרי האקציה החליף לַם (שהוא ובני משפחתו שוחררו במהלכה) את זייבלד, שהצליח כנראה לברוח, בתפקיד יושב ראש היודנרט. לם שימש בתפקיד זה עד קיץ 1942 ומינה את מרדכי (מרקוס) גולדשטיין לסגנו. הגרמנים הודיעו רשמית על הקמת הגטו באוקטובר או בנובמבר 1941, אך מאחר שזמן מה לא היו גבולותיו מוגדרים, ניסה היודנרט להגדיל את מספר הרחובות שהוקצו לו. לא יהודים שגרו בתחום שיועד לגטו הצטוו לעקור משם, אבל ניתנה להם ארכה עד סוף נובמבר, כדי לאפשר להם לאסוף יבולים מגניהם ומחלקות האדמה שלהם. יהודי סטניסלבוב הצטוו לעבור לגטו בין 1 ל-15 בדצמבר 1941.
האמידים שבבני הקהילה עברו לגטו בעוד מועד ועלה בידם לקחת עמם את רכושם ולתפוס את מיטב הדירות. לאלפי היהודים העניים היה המעבר קשה הרבה יותר, ורבים מהם נאלצו להשתכן במחסנים, במוסכים, בבתי תפילה ובכל פינה פנויה אחרת. הגטו הופרד מן הצד הארי בכמה אמצעים: פתחי הבניינים שגבלו עם החוץ נאטמו בלבנים או נחסמו בלוחות עץ, ומסביב לגטו נבנתה גדר עץ בגובה 3-2.5 מטרים ועליה חוט תיל; צדה החיצוני של הגדר נצבע בפס לבן ועליו מגִני דוד צהובים. בתחילה היה קשר עם העולם החיצוני דרך שלושת שערי הגטו, שעליהם שמרו אנשי השופ"ו, אוקראינים ושוטרים יהודים. הגטו גבל באחד מצדדיו בנהר ביסטשיצה (Bystrzyca), וגם שם הוצבו שוטרים.
הגטו נחתם רשמית ב-20 או ב-22 בדצמבר 1941, והתגוררו בו באותה העת בין 28,000 ל-30,000 יהודים. לנוכח זרם הפליטים היהודים מיישובים אחרים בסביבה שהגיעו לסטניסלבוב בסתיו 1941, אפשר שמספרם היה גדול אף יותר. בתוך זמן קצר נוצרו בגטו הסגור תנאים קשים ביותר. מנות המזון שהוקצבו לתושביו צומצמו מאוד. לפרק זמן קצר ביותר הורשו היהודים להחזיק פרות ועזים. השלטונות החרימו חלק מהחלב, והיתר שימש את צורכי הגטו ובייחוד את בית החולים.
בגטו שררו פערים חברתיים משוועים. קשה במיוחד היה מצבם של זקנים עריריים, יתומים ופליטים מהונגריה. רבים מחסרי הכל שכבו ברחובות וגוועו ברעב ובקור, שהכה בהם כבר בחורף הראשון (1941/42). בעלי האמצעים הצליחו להתקיים ממכירת רכושם וקניית מוצרי מזון מוברחים בשוק השחור שפרח בגטו. נוסף על מעין תשלום קיבלו יהודים שעבדו מחוץ לגטו גם מנות מזון בסיסי במקומות העבודה שלהם. הם גם יכלו להבריח סחורות מהגטו ומזון אל הגטו, אף שמבריחים שנתפסו בידי השומרים שולחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. נוסף על העובדים קיבלו אישורים למעבר סדיר לצד הארי גם חברי היודנרט, השוטרים היהודים וכן בעלי קשרים שהצליחו לקנות אישורי יציאה.
יהודים רבים הועסקו בקביעות במפעלים גרמניים בתור אוּמנים, מהנדסים, פקידים ועובדי כפיים. יהודים הועסקו גם בחוות חקלאיות ובבתי חרושת פרטיים. נוסף על משרדי התעסוקה וההספקה, שהוקמו כדי לספק את דרישות השלטונות הגרמניים, הקים היודנרט גם מחלקות לטיפול בתחומי הסעד והבריאות ובחלוקת המזון לשכבות החלשות יותר של הגטו. נוסף על שירות הסדר היהודי הקים היודנרט גם יחידת כיבוי אש, ואנשיה פיקחו על מחנה הפליטים שב"טחנת רודולף".
מפעם לפעם היו הגרמנים פושטים על הגטו וחוטפים צעירים למחנות עבודה; רק מעטים חזרו מהם. פשיטות המשטרה הגרמנית בגטו לוו במעשי אכזריות ורצח. בדצמבר 1941 הצטוו תושבי הגטו למסור את כל הפרוות שברשותם; למי שלא מסר את הפרוות כנדרש היה צפוי עונש מוות.
מגטו למחנה. אחרי האקציה של מרס 1942 (ראו להלן) הוגדר הגטו רשמית מחנה ליהודים כשירים לעבודה המועסקים בשירות הגרמנים. התושבים הצטוו לבוא במועדים מסוימים למשרד התעסוקה היהודי ולהתייצב שם לפני אנשי גסטפו לצורך סלקציה לקבלת אישורי עבודה. אישורים אלו חרצו גורלות לחיים ולמוות.
באפריל-מאי 1942 הוקמו כמה מקומות עבודה חדשים והעסיקו כמה מאות יהודים. למרות זאת לא הביאה "תכנית הפרודוקטיביזציה" לשיפור תנאי החיים בגטו ואף לא עצרה את רצח תושביו, ורבים מהם גורשו לבלז'ץ.
במקביל הפכה "טחנת רודולף" ל"מחנה" בו הוחזקו יהודים שיועדו להשמדה, הן מתושבי סטניסלבוב הן מאלפי היהודים שהועברו אליה מהעיירות והכפרים הסמוכים מיד אחרי האקציה של מרס 1942, ובהם טישמיֶיניצה (Tysmienica), ווינילוב (Wojnilow), טלוּמץ' (Tlumacz) ועוד. לפעמים הוחזקו בטחנה ובבניין בית החרושת הסמוך עד כ-3,000 יהודים בצפיפות קשה ביותר, לעתים במשך ימים שלמים. הם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ או נרצחו בידי אנשי המשמר הגרמנים והאוקראינים בבית הקברות ובבניין בית החרושת עצמו. על מעשי הרצח האלה פיקדו קריגר וברנדט. על הטחנה שמרו שומרים אוקראינים וכן שוטרים יהודים בפיקודו של זיגוֹ וייס. אנשי יחידת כיבוי האש סייעו בהפשטת היהודים לפני שנרצחו ואחר כך במיון בגדיהם, בקבורת הגופות ובניקוי אתר הרצח.
בסוף יוני או בתחילת יולי 1942 הורע היחס לתושבי הגטו; הפיקוח על תעסוקת היהודים הועבר לידי הגסטפו, ומשרד התעסוקה היהודי פורק. הגרמנים הוציאו להורג חמישה מחברי היודנרט ובהם יושב הראש לם. סגנו גולדשטיין אולץ לקבל עליו את תפקיד יושב ראש היודנרט, שמספר החברים בו גדל עתה מ-12 ל-24. בתקופה זו קטן מאוד מספר היהודים שהועסקו במפעלים גרמניים, ולתושבי הגטו הותר לצאת ממנו רק בקבוצות, תחת שמירה של אוקראינים או של גרמנים. הקשר של הגטו עם הצד הארי הצטמצם עוד יותר, ולכניסה וליציאה מן הגטו נשאר רק שער אחד. באותה תקופה חיסלו הגרמנים את המחנה ב"טחנת רודולף".
באוגוסט 1942, לאחר אקציה נוספת, צומצם שוב שטח הגטו. את גבולותיו סימנה עתה גדר תיל. הגרמנים מינו יודנרט חדש (רביעי) ובראשו עמד עתה שיינפלד, מנהל הבאודינסט (Baudienst) – שירות הבנייה היהודי. שיינפלד, שבעבר לא היה תושב סטניסלבוב, עמד גם בראש שירות הסדר היהודי. באותה העת נותרו בגטו כ-11,000 יהודים.
בספטמבר ובאוקטובר 1942 הוחרמו אישורי העבודה מיהודים רבים, ורבים ממקומות העבודה נסגרו או צומצמו. רבים מהמפוטרים שולחו למחנות עבודה ובהם מחנה ינובסקה (Janowska) שבלבוב. שטח הגטו צומצם שוב, ומעשי הרצח של הגרמנים התרבו.
בנובמבר ובדצמבר 1942 החלו כמה מן המפעלים שביקשו להחזיק בעובדיהם היהודים לשכן אותם במחנות שהקימו בקרבת בתי החרושת. בשל התנאים במחנות, שהיו טובים מהתנאים בגטו, ניסו רבים להתקבל אליהם, לעתים באמצעות שוחד וקשרים. בין לבין ניסו התושבים היהודים להכין לעצמם מקומות מסתור בגטו או בצד הארי, ומעטים שנשארו בידם האמצעים לכך השיגו תעודות אריות. כמה יהודים ניסו לברוח ליערות, אך רבים מהם נאלצו לחזור, ואחרים הוסגרו בידי אוקראינים מקומיים. רק מעטים הצליחו להימלט להונגריה או לרומניה.
האקציות וחיסול הגטו. ב-3 באוגוסט 1941 נלקחו מאות יהודים בעלי מקצועות חופשיים ליער פוולצה ונרצחו שם.
ב-12 באוקטובר 1941 ריכזה המשטרה הגרמנית, בפיקודם של קריגר וברנדט ובסיועם של אוקראינים, כ-20,000 מיהודי העיר בבית הקברות הישן של סטניסלבוב. 10,000-12,000 מהם נרצחו, ובהם גם קרובים ממדרגה ראשונה של פקידי היודנרט. טננבאום ביקש למות עם אחיו, אף שהגרמנים אפשרו לו להשתחרר. הטבח נודע בשם "יום ראשון העקוב מדם".
ב-31 במרס 1942, יום לפני ערב פסח תש"ב, ביצעה המשטרה הגרמנית אקציה גדולה נוספת בפיקודו של קריגר ובסיועם של האוקראינים. באקציה זו נהרגו כ-5,000 יהודים – ברובם זקנים, חולים וקבצנים – והבתים שגרו בהם הועלו באש. על-פי אחת הגרסאות הם הועלו על רכבות שיצאו לבלז'ץ ב-1 באפריל 1942.
במחצית השנייה של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט הייתה בגטו אקציה נוספת, בתואנה שיהודים הִכו שומר אוקראיני. היודנרט הצטווה לספק 1,000 איש בתוך שלושה ימים, אך כנראה לא עמד במכסה הזאת. בתגובה רצחו הגרמנים כ-1,000 מתושבי הגטו לעיניהם של חברי היודנרט. לאחר מכן הם הוציאו להורג כמה מחברי היודנרט, ובהם היושב ראש גולדשטיין.
ב-12 בספטמבר 1942 (ראש השנה תש"ג) גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ 4,000-3,000 יהודים. כמו כן נרצחו באותה אקציה החולים והסגל בשני בתי החולים של הגטו, אך כמה מהרופאים הושארו בחיים בגלל חששם של הגרמנים מפני מגפת טיפוס. אקציות היו גם בערים הקטנות יותר ובעיירות שבאזורים הסמוכים, ותושביהן היהודים הובאו לבית הקברות של סטניסלבוב ונרצחו שם. המקרה הבולט ביותר היה גירושם לסטניסלבוב של כמה אלפי יהודי גטו קלוש (Kalusz) ורציחתם בבית הקברות של העיר בין 15 ל-17 בספטמבר 1942.
אקציית החיסול של גטו סטניסלבוב החלה בינואר 1943 ונמשכה קרוב לחודשיים. מפעם לפעם הייתה המשטרה הגרמנית מכתרת בסיועם של אוקראינים קטעי רחובות שנועדו לחיסול ומרכזת את תושביהם. את קצתם היו משחררים, ברוב היתר היו יורים למוות. כדי להרגיע את יושבי הרחובות הסמוכים היו הגרמנים מפזרים הבטחות שווא שחייהם יינצלו. ציד היהודים הגדול ביותר באותו פרק זמן התרחש ב-25-24 בינואר 1943: בימים אלו נורו למוות כ-1,000 יהודים שלא היו להם אישורי עבודה ועוד כ-2,000-1,500 שולחו למחנה ינובסקה. לאחר מכן רוכזו היהודים הנותרים בכמה מבנים שנשארו בגטו ושוכנו בהם בצפיפות קיצונית.
חיסול הגטו הושלם ב-22 או ב-23 בפברואר 1943, באקציה בפיקודו של ברנדט. תושבי הבניינים הנותרים (ושיינפלד בתוכם) נורו למוות, למעט כמה מאות עובדי רכבת ושירותים כלכליים. החיפושים אחר יהודים מסתתרים והוצאתם להורג נמשכו עד אפריל 1943.
היהודים שהוחזקו במחנות הסמוכים למפעלים חוסלו בהדרגה עד 25 ביוני 1943. לאחר מועד זה נותרו בבית הכלא העירוני כמה עשרות מומחים, מהנדסים, טכנאים ותופרות שהגרמנים השאירו בחיים. הנשים נורו למוות ב-29 בספטמבר 1943, ויתר האסירים הצליחו כנראה להישאר בחיים עד אביב 1944.
כששחרר הצבא האדום את סטניסלבוב ב-27 ביולי 1944 נותרו באזור כ-100 יהודים שהצליחו להסתתר בעזרתם של כמה פולנים ואוקראינים.