לפי קריאת הלב

הרופאה אליאנה קוטורגנה ובנה ויקטורס, סטודנט לרפואה, גרו בקובנה שבליטא ולקחו חלק פעיל במחתרת הקומוניסטית – אנטי-נאצית בעיר. פעילות המחתרת כללה עזרה לילדים יהודיים. אליאנה וויקטורס עזרו להבריח ילדים יהודים מהגטו והעבירו אותם אל משפחות לא-יהודיות בעיר.

"על דלת מרפאה מס' 1 שבה אני עובדת תלויה מודעה: "אין במוסד שלנו ולו יהודי אחד". כל דבר לאומני גורם לי חלחלה, בא לי להקיא מזה.  אני רואה דם וסבל הנגרמים משנאה לאומנית."
מתוך יומנה של אליאנה קוטורגנה (בוידיבייטה), 19 בספטמבר 1941

בנוסף, הצילו האם ובנה את שולמית גורדון בת ה-14 שנמלטה מהגטו בקובנה בנובמבר 1943; הם השיגו לה מסמכים מזויפים ומצאו מקום בו יכלה לשמש כעוזרת בית במשפחתה של אלזה מינטיונה, אלמנה ולה ארבעה ילדים. לימים גילתה מינטיונה ששולמית היא יהודייה, והמשיכה לדאוג לנערה כאילו הייתה בתה.
 

"מראה הגטו היה עקוב מדם באופן נורא... עמדנו אני ואבי לפני גדר התיל, הייתי אז בן שמונה" – נזכר בכאב בנו הקטן של יאניס, זיגמונד – "ולכל החיים נחרט בזיכרוני קולו הנשבר של אבא: 'תסתכל, בני, ולעולם אל תשכח את זה!' – ודמעות החלו להתגלגל מתוך עיניו."
ד.ס. זילברמן "יאניס ליפקה – סיפור דוקומנטרי על איש בלתי-רגיל", 1963

יאניס ליפקה היה פועל בנמל וגר עם אשתו וילדיהם בריגה, בירת לטביה. לאחר כיבוש העיר ב-1 ביולי 1941 מצא יאניס עבודה כסבל במחסני הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). במסגרת תפקידו היה אמור ללוות את קבוצת הפועלים היהודיים משערי הגטו אל המחסנים. לאחר אקציות נרחבות בגטו שבוצעו ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר, החל יאניס לחפש מקומות מסתור עבור היהודים מחוץ לכותלי הגטו וכן אנשים שיהיו מוכנים לקחת סיכון למען הצלתם. בביתו של ליפקה הסתתרו יהודים לאורך כל תקופת הכיבוש. בעזרת אשתו יוהנה, פועליו, חבריו ואנשי אמונו אירגן יאניס מספר מקומות מסתור: בתוך העיר ריגה עצמה, בחוות חקלאיות אשר שכר בעזרת שימוש בזהויות בדויות וכן אצל איכרים שהסכימו לקלוט אצלם יהודים אשר התחזו לפועלים עונתיים. למעשה הצליח ליפקה להקים רשת להצלת יהודים מגטו ריגה, וגייס לתוכה לא רק את מכריו אלא גם אנשים זרים.
מתוך היהודים אותם ניסו להציל בני הזוג ליפקה ועוזריהם שרדו 44 איש.

בתקופת השואה פעלו אנשים שניסו להציל יהודים ללא כל תמורה מתוך מניעים שונים. בדרך כלל, ביסוד הבחירה הייתה טמונה הומניות עמוקה וחוסר רצון להשלים עם אי-צדק; לא החלטה הגיונית וקרה אלא דחף רגשי אשר נבע מתפיסת העולם של אותו מציל.