לפי קריאת הלב

משפחת בלסקי הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר סטנקביצ'י שבין הערים לידה ונובהרדוק, סמוך ליער נליבוקי בבלרוס.
בדצמבר 1941, התרחש רצח המוני של יהודי נובהרדוק. בעקבות זאת, באביב 1942, האחים בלסקי – טוביה, עשהאל וזוס – הבריחו ליערות שבעה עשר מקרובי משפחתם ששרדו. כאח בכור ובעל ניסיון קרבי, נבחר טוביה להיות המפקד. אל היחידה החדשה הצטרפו בהדרגה אחדים וקבוצות קטנות של יהודים שנמלטו; טוביה יצא אישית לגטאות הנותרים והתחנן בפני האנשים להצטרף אליו. מסתיו 1942 החלה היחידה בלוחמה נגד הגרמנים, ובפברואר 1943 סופחה אל היחידה הסובייטית הגדולה של הפרטיזנים, "אוקטיאבר" (אוקטובר).
 
בעת השחרור, ביולי 1944, שהו ביחידה כ-1200 יהודים ניצולים, כ-75% מהם נשים, ילדים וזקנים. אחוז השורדים בין חברי היחידה היה קרוב ל-95%, הגבוה ביותר מבין יתר יחידות המשפחה היהודיות.

יש לציין כי יחידות הפרטיזנים המשפחתיות היו אחת מהתופעות הייחודיות של תנועת הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות הכבושים. יחידות אלה החלו להופיע בשנת 1942 בעקבות ההשמדה ההמונית של היהודים ובריחתם של חלק מהניצולים אל היערות. מאוחר יותר, בעקבות הרחבת מדיניות הענישה של הגרמנים, תופעת המחנות המשפחתיים פסקה להיות תופעה יהודית בלבד. מאפיין עיקרי של יחידות המשפחה היה העובדה שכל אדם המבקש להצטרף התקבל אליהן, ללא קשר למגדר, גיל, יכולת קרבית או גישה לנשק. עבור היחידות הללו המטרה העיקרית הייתה הצלת חיי אדם.  
 

יחידת פרטיזנים מס' 106 הייתה יחידה משפחתית-יהודית בפיקודו של שלום זורין ממינסק, לוחם מיחידת הפרטיזנים על שם אלכסנדר פרכומנקו. היא הוקמה על פי פקודתו של וסילי צ'רנישב -מזכיר המועצה המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית במחוז, והייתה מסופחת למטה הכללי של התנועה הפרטיזנית של בלרוס. ביוזמתו של זורין הפך מחנה המשפחות למעין בסיס המשרת את יחידות הפרטיזנים האחרות שפעלו בסביבה. בבסיס זה הוקמו: בית חולים, סנדלריה, סדנת ייצור נשק, טחנת קמח, ובית ספר לילדים. כאשר פשטו כוחות הגרמנים על יחידות הפרטיזנים בקיץ 1943, נספו רבים מחברי היחידה של זורין.