לפי קריאת הלב

בשנת 1933 נולדה למשפחת וולפרט המתגוררת בקובנה שבליטא ילדה ושמה רייטה. המשפחה היהודית שכרה לילדה אומנת, אישה ליטאית בשם ילנה חלופינייטה. עם תחילת הכיבוש הגרמני של קובנה נלקחה משפחת וולפרט אל הגטו שהוקם באוגוסט 1941. בסוף 1942 לקחה חלופינייטה את רייטה אליה, לביתם של שני קצינים גרמניים בו עבדה כעוזרת, והציגה את הילדה כאחייניתה. כעבור חצי שנה גילו הקצינים שהילדה המתגוררת בביתם היא יהודייה. הם לא הסגירו אותה אך יעצו לילנה להעביר את רייטה למקום בטוח יותר ואף הציעו לה סיוע בכך. ילנה לא הצליחה למצוא מקום מבטחים אחר עבור רייטה ונאלצה להחזירה אל הגטו.

באפריל 1944 שוב לקחה חלופינייטה את רייטה מהגטו והעבירה אותה אל משפחתו של אחיה בעיר מאז'יי, שם היא שהתה עד תום המלחמה. הוריה של רייטה נספו ולאחר המלחמה אימצה חלופינייטה את הילדה. היא דאגה לה במסירות והתייחסה אליה כאל בת, ובשנת 1973 עלו שתיהן יחד לישראל.

הצלת יהודים בידי אומנות שלהם – בהווה או לשעבר – הייתה מבוססת על קשר רגשי עמוק אשר התפתח בינן שני הצדדים. יחסים מסוג זה הפכו לא פעם ליחסי קרבה ממש.

בשנות ה-20 עבדה האיכרית יקטרינה קארייבה (מהכפר לוסוסנב, גרודנו, בלרוס) בתור אומנת במשפחת ז'וקובסקי היהודית אשר התגוררה בעיר גרודנו.  בין האומנת לבין בנם של משפחת ז'וקובסקי, סולומון, נוצר קשר מיוחד של חיבה. גם כאשר גדל סולומון והפך למורה בבית ספר - שמר על קשר עם האומנת מימי ילדותו.
בפברואר 1943, בעת חיסול הגטו של גרודנו, הצליח סולומון להימלט. על אף סכנת המוות הכרוכה בכך הסכימו יקטרינה קארייבה ובעלה לתת מקלט לסולומון בביתם. סולומון נשאר בביתם בלוסוסנב עד לשחרור העיר בידי הצבא האדום ביולי 1944, והוא היחיד ששרד מכל משפחת ז'וקובסקי. לאחר שחזר לגרודנו שמר סולומון על קשר הדוק עם מציליו וסייע להם בכל מה שיכל.
בזמן שהסתתר במרתף בית משפחת קארייב, ובעצת מציליו, כתב סולומון יומן ובו רשם באפריל 1943:

"היא דואגת לי כמו לילד קטן... עוד לפני הזריחה היא כבר ערנית, בודקת אם הכול כשורה. היא מעודדת את בעלה, מרגיעה אותו, כי הוא פוחד על עצמו ועל הילדים. כמה פעמים בשבוע היא מביאה לי מהעיר עיתון וכל מני חדשות מעודדות."

אלכסנדרה קיפרובסקיה עבדה בלנינגרד כאומנת של יבה (חווה) בת השנה, בתם של יליזבתה לוין ואנטולי בוגוסלובסקי. בקיץ 1941 היא לקחה עימה את יבה לחופשת קיץ בכפר מולדתה גורקי במחוז פסקוב. לאחר זמן קצר פרצה המלחמה. בתחילת יולי 1941 כבשו הגרמנים את האזור ואילו האומנת והילדה לא יכלו לשוב ללנינגרד. משפחת קיפרובסקי טענה שיבה היא בתה ה-"ממזרית" של אלכסנדרה, וליתר ביטחון גם נערך ליָבה טקס הטבלה נוצרי והיא קיבלה שם רוסי נפוץ – ז'ניה (יבגניה). יבה העבירה את כל שנות הכיבוש אצל משפחת קיפרובסקי ולאחר המלחמה מצאה אותה אמהּ אשר פונתה אל פנים המדינה בשנות המלחמה.

"ליזה היקרה... לא נעים לי לכתוב לך את זה, אך אין ברירה, את בעצמך יודעת – יש מלחמה... שמה של יבה עכשיו לא יבה אלא ז'ניה. כשהחלו לשנוא ולרדוף אותנו בגלל יבה, והציעו לנו למסור אותה לבית יתומים של הגרמנים, קראנו לה ז'ניה ורשמנו אותה על שמנו, כאילו היא הבת שלנו ממש... אם במקרה אני קוראת לה "בטעות" יבה, היא אומרת: "יבה בתוך ארגז, ואני ז'ניה" – שזה אומר שבתוך הארגז יש את הכרטיס (הצילום?) הישן שלה מלנינגרד..."
מתוך מכתב ששלחה אלכסנדרה קיפרובסקיה ליליזבטה לוין לאחר המלחמה