סיפורה של הקהילה היהודית במיר

הבנים בקהילה למדו בחדרי מלמדים ובתלמוד תורה בן ארבע כתות. בכיתה העליונה למדו גפ"ת (ראשי תיבות של גמרא, פירוש רש"י ותוספות - שיטת לימוד מקובלת בתלמוד) והיא שימשה מעין מכינה לישיבה. בנוסף לישיבת מיר הייתה בעיירה גם "ישיבה קטנה".

הפילוסוף והסופר היהודי שלמה מימון, בן המאה ה-18, נשלח בגיל שבע ללמוד ב"חדר" במיר. באוטוביוגרפיה שלו מתאר מימון את הלימודים ב"חדר":

"אחי שהיה כבן שתים עשרה, הושכן בביתו של מלמד מפורסם ושמו יוסל. הלה היה מוראם של הנערים, שבט אלוהים; הוא רדה בנערים המסורים לידו באכזריות שלא נשמע כמוה, היה מלקה אותם על עברה קלה שבקלות [...] בית הספר [היהודי] הנו על פי רוב סוכה קטנה מלאת עשן, שהתלמידים יושבים שם מקצתם על ספסלים ומקצתם על גבי הקרקע. הרב יושב [...] על השולחן, מחזיק בין ברכיו סיר, שהוא שוחק בו טבק להרחה [...] ומפקד על מחנהו. "העוזרים", ראשי-דוכנא, משננים לחניכיהם את לימודם איש בפינתו ורודים בהם בעליצות כמלמד עצמו. [...] כאן כלואים התלמידים מן הבוקר ועד הערב ואין להם שעות חופשה אלא בערבי שבתות וראשי חודשים לאחר הצהרים. בנוגע ללימוד עצמו, הרי לכל הפחות לקרוא עברית לומדים שם כהוגן".

שלמה מימון, חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו, ע' 38-39.

בסוף המאה ה-19 ייסדה "מלכה הרבנית" ("מלכה די רביצין") במיר "חדר לבנות". ב"חדר לבנות" למדו בנות העיירה קרוא וכתוב, קצת חומש ופרקי תהילים, ובעיקר - כתיבה נאה. ברוריה רטנר-רוזנבלום, ילידת מיר, מספרת שהוריה הביאו אותה ל"חדר" של מלכה בהיותה כבת שלוש והיא נמנתה עם 60 תלמידותיה.

ב-1917 נפתח במיר בית ספר שחינך ברוח יהודית-לאומית. תקציבו מומן משכר הלימוד ומהכנסות החוג לדרמה. בין מצדדי העברית לתומכי היידיש ניטש מאבק על תכני הלימוד ועל בחירת שפת הלימוד. בית הספר התקיים גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1920, לאחר ויכוחים סוערים, צורף בית הספר לרשת החינוך "שולקולט" ואחר כך לרשת "ציש"א​​​​​​​". רוב פעילי בית הספר והורי התלמידים היו שייכים למחנה הציוני סוציאליסטי והמאבק בין העברית ליידיש הסתיים בפשרה. בבית הספר למדו גם היסטוריה יהודית, תנ"ך – סיפורי המקרא – ועברית. במיר היה גם בית ספר עממי פולני שלמדו בו גם יהודים. משפחות יהודיות רבות שלחו את ילדיהן לבית הספר הפולני כיוון שהלימודים בו היו חינם.