בבית הספר העממי פולני במיר. בבית הספר למדו יהודים ולא יהודים. שורה ראשונה – שניה מימין: רייזל (שושנה) יורשן; שלישית מימין: הניה גולדין; חמישית מימין: פריידל (עליזה) רזניק
תעודה של התלמיד יצחק רזניק מבית הספר העממי הפולני במיר, 1937
יום טיול ביער של תלמידי בית הספר העממי הפולני במיר
מורים ופעילים של בית הספר "שול קולט", מיר 1928
מורים ותלמידים של בית הספר העממי פולני במיר, 1938 בערך. בין התלמידים יהודים רבים. שורה ראשונה: ראשון מימין – יעקב שרייבר, שלישית מימין – סוניה גלבר, חמישית משמאל: מרה כגן. שורה עליונה: ראשון מימין – מוישה (משה) גולדין
חברות מבית הספר העממי פולני במיר. שורה ראשונה: מימין – מרה (מרים) גילמובסקי (פרטיזנית וגיבורת ברה"מ), שורה אמצעית: מימין – פסיה שקלאר, משמאל – סוניה גלבר
מורים וחברי ועד בית הספר העממי יהודי (יידישע פאלקס שול) במיר, 1937. המורה לעברית פיקוס – קיצוני משמאל (עם המקל)
חברי ההנהלה והתלמידים של בית הספר העממי במיר
קבוצת חברים מבית הספר העממי פולני, מיר, חורף 1934. שורה ראשונה, שני משמאל: אהרון (ארל) כצנלסון
תלמידי בית הספר העממי יהודי (יידישע פאלקס שול) בקיטנת קיץ, 1932 בערך. במרכז: המורה לעברית – פיקוס. שורה ראשונה, יושב קצוני מימין: צבי כצנלסון; רביעי מימין: חברו משה רבינוביץ
חבר המורים והתלמידים של בית הספר העממי יהודי (יידישע פאלקס שול) במיר
מכתב תודה למוריס זיסקינד שביקר במיר ב-1937 עליו חתומים תלמידי בית הספר העממי היהודי (יידישע פאלקס שולע) במיר. מוריס זיסקינד היה ידידו של דוד דנציג יליד מיר שהיגר לדרום אפריקה
חבר המורים והתלמידים של בית הספר העממי יהודי (יידישע פאלקס שול) במיר, 1937. בעת בקור של מוריס זיסקינד (שורה עליונה, רביעי מימין), ידיד של דויד דנציג יליד מיר שהיגר לדרום אפריקה, בדרכו לבקור משפחתי בעיירת הולדתו בליטא
חבר המורים, הפעילים והתלמידים של בית הספר העממי יהודי (יידישע פאלקס שול) במיר, 1937.
סרטים
עדויות של ניצולי שואה: מיר בין שתי מלחמות עולם
הבנים בקהילה למדו בחדרי מלמדים ובתלמוד תורה בן ארבע כתות. בכיתה העליונה למדו גפ"ת (ראשי תיבות של גמרא, פירוש רש"י ותוספות - שיטת לימוד מקובלת בתלמוד) והיא שימשה מעין מכינה לישיבה. בנוסף לישיבת מיר הייתה בעיירה גם "ישיבה קטנה".
הפילוסוף והסופר היהודי שלמה מימון, בן המאה ה-18, נשלח בגיל שבע ללמוד ב"חדר" במיר. באוטוביוגרפיה שלו מתאר מימון את הלימודים ב"חדר":
"אחי שהיה כבן שתים עשרה, הושכן בביתו של מלמד מפורסם ושמו יוסל. הלה היה מוראם של הנערים, שבט אלוהים; הוא רדה בנערים המסורים לידו באכזריות שלא נשמע כמוה, היה מלקה אותם על עברה קלה שבקלות [...] בית הספר [היהודי] הנו על פי רוב סוכה קטנה מלאת עשן, שהתלמידים יושבים שם מקצתם על ספסלים ומקצתם על גבי הקרקע. הרב יושב [...] על השולחן, מחזיק בין ברכיו סיר, שהוא שוחק בו טבק להרחה [...] ומפקד על מחנהו. "העוזרים", ראשי-דוכנא, משננים לחניכיהם את לימודם איש בפינתו ורודים בהם בעליצות כמלמד עצמו. [...] כאן כלואים התלמידים מן הבוקר ועד הערב ואין להם שעות חופשה אלא בערבי שבתות וראשי חודשים לאחר הצהרים. בנוגע ללימוד עצמו, הרי לכל הפחות לקרוא עברית לומדים שם כהוגן".
שלמה מימון, חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו, ע' 38-39.
בסוף המאה ה-19 ייסדה "מלכה הרבנית" ("מלכה די רביצין") במיר "חדר לבנות". ב"חדר לבנות" למדו בנות העיירה קרוא וכתוב, קצת חומש ופרקי תהילים, ובעיקר - כתיבה נאה. ברוריה רטנר-רוזנבלום, ילידת מיר, מספרת שהוריה הביאו אותה ל"חדר" של מלכה בהיותה כבת שלוש והיא נמנתה עם 60 תלמידותיה.
ב-1917 נפתח במיר בית ספר שחינך ברוח יהודית-לאומית. תקציבו מומן משכר הלימוד ומהכנסות החוג לדרמה. בין מצדדי העברית לתומכי היידיש ניטש מאבק על תכני הלימוד ועל בחירת שפת הלימוד. בית הספר התקיים גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1920, לאחר ויכוחים סוערים, צורף בית הספר לרשת החינוך "" ואחר כך לרשת "". רוב פעילי בית הספר והורי התלמידים היו שייכים למחנה הציוני סוציאליסטי והמאבק בין העברית ליידיש הסתיים בפשרה. בבית הספר למדו גם היסטוריה יהודית, תנ"ך – סיפורי המקרא – ועברית. במיר היה גם בית ספר עממי פולני שלמדו בו גם יהודים. משפחות יהודיות רבות שלחו את ילדיהן לבית הספר הפולני כיוון שהלימודים בו היו חינם.
שולקולט
שול און קולטור פארבאנד (ביידיש: "איגוד בתי הספר והתרבות"), שנודע בכינוי "שולקולט", הייתה רשת בתי ספר יהודיים חילוניים שפעלה בפולין בין מלחמות העולם. שפת הלימוד העיקרית בהם הייתה היידיש והעברית - שפה שנייה. עקב דרישת השלטונות הכניסו גם פולנית לתוכנית הלימודים.
ציש"א
צענטראַלער יידישער שול-אָרגאַניזאַציע (ביידיש: "הארגון המרכזי של בתי הספר היהודיים") שנודע בכינוי "ציש"א". הארגון נוסד ב-1920 בוורשה על בסיס בתי ספר יהודים חילוניים ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש. הדגש החינוכי היה סוציאליסטי ותשומת לב מיוחדת הוקדשה לחינוך מקצועי. הארגון היה נתון בעיקר להשפעת ה"בונד" ונתמך על ידי ארגון הג'וינט. ערב פרוץ מלחמת העולם השניה היו לציש"א 169 מוסדות ובהם 15,486 תלמידים. במהלך מלחמת העולם השניה פסק הארגון לפעול.