סיפורה של הקהילה היהודית במיר

בראשיתה הייתה הקהילה הקטנה של מיר כפופה בענייני מסים לקהילת ניישוויז' הסמוכה. ב-1662 נזכר לראשונה השם מיר בפנקסי "ועד מדינת ליטא". ב-1761 אושרה מיר בתור קהילה עצמאית בעקבות ירידי המסחר שהתקיימו במיר וגידולה של הקהילה. עוד קודם לכך התקיימו במיר אסיפות והתוועדויות של ראשי הקהילות - לא רק בענייני מסים אלא גם בשאלות כלכלה, דת, מנהגים ותקנות שחלו על כל קהילות ליטא.

כבר במאה ה-18 היה לקהילת מיר מעמד חשוב בקרב הקהילות היהודיות בליטא ורבנים ידועי שם ישבו בה על כס הרבנות. ב-1815 נוסדה בה ישיבת מיר שמשכה אליה תלמידים מכל רחבי העולם. לעתים כיהנו רבני העיירה גם כראשי הישיבה.

אודות רבני קהילת מיר >>>

זלמן שז"ר (רובשוב), הנשיא השלישי של ישראל, כתב על מיר, עיירת הולדתו:

"עיירת רבת היחס ועתיקת השורשים, המפורסמת בשל הישיבה המהוללה, ולפנים הייתה מבצר עוז לתורנות ליטאית [...]. מעין התורה לא נסתם בה אף בשנות הירידה. עוד מצאתי את הישיבה והיא הומה מקול תורה יומם וערב. ובחורים מהם עילויים ומתמידים נוהרים אליה ממרחקים, אף מן הגלויות החדשות והמרוחקות ביותר ".

ספר מיר, ע' 144

חיי הדת במיר התרכזו סביב השולהויף (חצר בית הכנסת) בו שכנו רוב בתי הכנסת, ובהם "בית הכנסת הלבן" (ה"שול הלבן"), תלמוד התורה, בית המדרש של חברת "פועלי צדק" (בעלי מלאכה) ו"בית הכנסת הקריר" ("די גרויסע קאלטע שול" בו התפללו רק בקיץ) כדי להפחיד את הילדים סופר להם שבחורף מסתובבות ב"בית הכנסת הקריר" רוחות רפאים.

בית הכנסת זוכוביץ היה היחיד ששכן מחוץ לשולהויף. העיירה הייתה מעוז של מתנגדים, אך גם חסידים היו בה: חסידי סלונים, להם היה שטיבל (בית תפילה) בעיירה, חסידי קוידנוב וחסידי חב"ד.

במיר היו כ-70 סופרי סת"ם, מספר שאין דומה לו באף קהילה אחרת בפולין וליטא. לצדם היו עושי קלף לספרי התורה, מגיהים, מתקני שגיאות ועוד. כמאה משפחות מצאו פרנסתן בתחום עשיית ספרות הקודש.