יהודי מיר בשורות הפרטיזנים
יהודי מיר בשורות הפרטיזנים
ב-9 באוגוסט 1942 בלילה ברחו מגטו מיר כ-200 יהודים והתפזרו בקבוצות ביערות הקרובים לעיירה.
"היינו משולים לעדר מבוהל. איש לא ידע לאן הוא הולך. [...] הגענו עד סטרה-מירנקה. כאן פגשנו לראשונה בשלושה פרטיזנים. בעצם היתה עוד תנועת הפרטיזנים בחיתוליה. היו קבוצות ולא היה עדיין קשר ביניהן והמטרה הראשונה היתה אז מלחמת הקיום. בזאת הרגשנו תיכף בפגישה הראשונה".
דב רזניק, "הצלה ומרי של יהודי מיר", ספר מיר, ע' 338-339
השגת מזון היתה הבעיה העיקרית שעמדה בפני הבורחים. האיכרים הבלארוסים נתבעו לספק מכסות מתוצרתם לגרמנים וגם פרטיזנים סובייטים החרימו מהם מצרכי מזון. באין ברירה השלימו האיכרים עם המצב, אך התנגדו להחרמת מזון בידי היהודים והלשינו לפעמים לשלטונות הגרמנים על פרטיזנים יהודיים ביערות. לעתים גם התלוננו בפני הפרטיזנים הסובייטים על כך שיהודים גוזלים מהם את מעט המזון שברשותם.
"שמונה עשר ימים לאחר שיצאנו מהגטו וחיינו ביער יצאה קבוצת בחורים, לחלק מהם היה נשק, חלק ללא נשק, כמוני, במטרה להשיג אוכל. בכפר לקחנו עגלות ושני סוסים והעמסנו מה שהשגנו: תפוחי אדמה, קמח, גריסים ובשר. כל זה הבאנו ליער. אני ובחור בשם פסח קוטלר קיבלנו פקודה להחזיר את הסוסים והעגלות לגוי בכפר הראשון שליד היער. פסח נסע בעגלה הראשונה ופתאום שמעתי יריות וראיתי אותו נופל לתוך העגלה".
זאב שרייבר, סיפורו של מי ששרד וגם נקם, ע' 8
לצד המאבק על המזון היה על הפרטיזנים היהודים להיאבק על מקומם ביער בין הפרטיזנים הלא יהודים. יהודים ללא נשק לא התקבלו ליחידות פרטיזניות וגם בעלי הנשק לא תמיד התקבלו בברכה. מאביב 1942 פעלו ביערות בלארוס חבורות "פראיות" וקבוצות פרטיזנים נטולות פיקוד אחיד. במהלך 1942 החלו להתארגן הפרטיזנים באזור באוטריאדים (יחידות פרטיזנים) ואף בחטיבות. ממרס 1943 חל שינוי כשבא ליערות הגנרל וסילי צ'רנישב (שכונה פלטון), שהיה מזכיר הוועד המחוזי של המפלגה הקומוניסטית. עם התרחבות הפעילות הפרטיזנית נוצר קשר עם מוסקבה והחלה להגיע אספקה של נשק, חומרי רפואה ואנשים. פרטיזנים ובכללם פרטיזנים יהודים עסקו בפעילות חבלנית נגד הגרמנים: פוצצו רכבות וגשרים, חתכו קווי טלגרף וביצעו פעולות נגד כוחות צבא ומשטרה גרמנים.
"ביום השנה לחיסול גטו מיר פוצצנו רכבת עם גרמנים. אני עצמי קבלתי אותות הצטיינות: מדלית הפרטיזנים מדרגה ראשונה, אורדן הדגל האדום והכוכב האדום. בחורה יהודיה בשם מירי נילימובסקה מהעיירה מיר פוצצה 17 רכבות. היא היתה גיבורה בקרב והוציאה הרבה פצועים משדה הקרב. [...] מטרתה היחידה – לנקום את נקמת אחיה ואחיותיה היהודים. כאלה היו יהודים רבים בקרב הפרטיזנים".
עדות חיים רבינוביץ', ארכיון יד ושם M.49E/365
רבים מהיהודים שברחו ליער נספו בנסיבות שונות. הנותרים נקלטו במחנות המשפחה של האחים ביילסקי ושלום זורין וביחידות פרטיזניות סובייטיות שונות.