סיפורה של הקהילה היהודית במיר

בספטמבר 1939 סופחה מערב בלארוס לרפובליקה הבלארוסית של ברית המועצות. ב-17 בספטמבר נכנסו טנקים סובייטים למיר.

"הטנקים הסובייטים הגיעו אלינו. ההפתעה היתה כל כך גדולה עד שזקנים וצעירים, גדולים וקטנים, נהרו לרחובות לקבל את פני המצילים שלנו. איש מאתנו לא חשב לטווח הארוך. שמחנו את שמחת הרגע... עוד באותו הערב שמענו ברדיו: האפלה בברלין, האפלה בלונדון, ואצלנו מואר ושמח..."

מרים סוויראנווסקי (מאריאשע לידער), "אין די יארן 1939 – 1941" ספר מיר, ע' 582-583.

לאחר זמן מה הונהגו במיר - כמו בכל רחבי בלארוס - סדרי המשטר הסובייטי שכללו הלאמת הכלכלה, סגירה וחיסול של המוסדות הלאומיים והדתיים, סובייטיזציה בחינוך, פירוק המפלגות ותנועות הנוער הציוניות והיהודיות ועוד. גם ה"בונד" היה פסול בעיני הסובייטים. חברי תנועת "השומר הצעיר" במיר התארגנו והמשיכו בפעילות ציונית במחתרת. קבוצת צעירים חברי תנועות הנוער החלוציות עזבה את מיר והצטרפה לתנועות הנוער שפעלו בווילנה, שהיתה כעת בשלטון ליטא העצמאית. גם הישיבה המפורסמת על תלמידיה ורבניה עזבה ברובה את מיר והגיעה לווילנה. לאחר גלגולים רבים הגיעה הישיבה לשנחאי ושהתה שם עד תום המלחמה. בנין הישיבה הוחרם על ידי השלטונות והוסב לאולם הרצאות וריקודים.