אירנה ולולק פיסק גרו בקרקוב שבפולין עם ילדיהם אניטה ו-וויטק. המשפחה היתה אמידה ומשכילה. אירנה היתה דוקטור לאמנות. עם פרוץ המלחמה ברחה המשפחה לזמושץ', לדירה שהוכנה מבעוד מועד. עם כיבוש העיר וכניסת הסובייטים ברחה המשפחה ללבוב. בסוף יוני ותחילת יולי 1940 גירשו השלטונות הסובייטיים אלפי יהודים, ובהם פליטים רבים, מלבוב לעומק ברית המועצות כי חשדו שאינם נאמנים לשלטון. המשפחה, יחד עם אמה של אירנה, הוסעה מזרחה עם יהודים רבים בקרון משא. הקרונות נסעו סגורים ללא מים ומזון. אחרי 14 ימי נסיעה הועברו בני המשפחה בסירה ומשם ברכבת נוספת לגלדקובסקי פוסיאלוק (Gladkovski Possialok), כפר נטוש בסיביר, לשם הגיעו חולים ומותשים. בכפר עבדו בעבודות כפייה קשות. ביום הכיפורים ובחגים אחרים נאסר עליהם להתאסף למטרות שנחשבו פוליטיות. על מנת להתפלל נהגו הגברים לצאת מביתם אחד-אחד למקום מסתור ביער והתפללו שם לאור נר או לאור הירח. הנשים והילדים היו נשארים בבית משום שבחגים היו נוהגים הסובייטים לחפש מתפללים בבתים.
ביום כיפור צעד לולק עשרים קילומטרים ברגל כדי להשתתף בתפילת "כל נדרי" ולמחרת בבוקר, בעודו צם, צעד עשרים קילומטרים נוספים לעבודה. באחד מיצירותיה לאחר המלחמה תיארה אירנה תפילת יום כיפור במניין ביער המושלג: חזן נעזר באיש שעומד לצידו עם נר ומבקש לסייע לו בקריאת התפילה מן הסידור.
ב-1941 זכו האסירים לחנינה והותר להם לנוע בחופשיות בכל ברית המועצות. הם התארגנו בקבוצות, חכרו יחד קרונות משא ויצאו לכיוון מרכז אסיה. הם הגיעו לשאחריסאבז (Shahrisabz) שבאוזבקיסטן, שם התגוררו אצל משפחה יהודית בוכרית. לולק התגייס לצבא אנדרס ושימש כקצין אזרחי האחראי על התחבורה. כשהורה הצבא לעזוב את המקום, היה לולק חולה בטיפוס. אירנה, אמה קטועת הרגל ושני ילדיה הצטרפו לחיילים שעזבו את המקום, והגיעו באנייה לאיראן, שם התגוררו במחנה פליטים בטהראן.
בשל תנאי המחנה הקשים חלו אמה של אירנה ו-וויטק. לולק הצטרף אליהם לאחר כמה חודשים. בנובמבר 1942 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה בתל אביב. את קורותיה במהלך המלחמה והמסע הארוך והקשה שעברה עם משפחתה תיעדה אירנה בציורים ובטקסט שליווה אותם.
_1.jpg?itok=UGHJxmUk "הסידור שקבלה גבריאלה כהן לאחר השחרור")
