וולברום בתקופת השואה

הגירוש בכיכר השוק של וולברום, 5 בספטמבר 1942

"ביום שבת, הוא ה-5 לספטמבר 1942, כמה ימים לאחר השמדתם של יהודי מיכוב, ידוע ידענו וכבר ברור היה שהראשונים בתור הם יהודי וולברום. קהילה של קרוב לתשעת אלפים נפשות ידעה שהנה עומדת היא להכלות ולהימחק  מעל פני האדמה ובצורה אכזרית ואיומה ביותר.

את העיר הקיפו בטבעת הדוקה מאות שוטרים פולנים, מכבי אש, וסתם פולנים המוכנים לעזור ולדאוג לכך שהעיר וולברום תישאר טהורה ונקיה מיהודים, ולכן יש לדאוג ולשמור היטב שאף יהודי לא יוכל לצאת את העיר.

בכל אופן עוד ניסו יהודים בליל שבת לפרוץ את חומת השמירה ולצאת מהעיר בכדי להימלט על נפשם, אבל רובם נורו ונהרגו.

לפנות בוקר החלו להזעיק את כל היהודים לצאת מבתיהם ולהתאסף בכיכר המרכזי בעיר, הוא כיכר השוק. בהתחלה סירבו יהודי העיר לצאת והעדיפו למות במקום. ואמנם ידוע שרבים היו מקרי הגבורה ומאות יהודים טובים נרצחו כשהם לבושים טליתות ותכריכים ביניהם משפחה ענפה של המנטליקים והגוטליבים. אגב כך קמה איפה מהומה ומבוכה איומה וככה הצליחו הגרמנים לרכז את כל היהודים תוך מכות ויריות.

תוך כשעתיים או שלוש כבר היה בשוק רוב היהודים שנותרו והם עדיין קהל גדול ורב אשר מילא את כל הכיכר.

ליהודים שונים אשר נאלצו לעבוד או לייצר עבור הגרמנים הובטח שישאירו אותם בעיר. כמו כן הבטיחו הגרמנים להשאיר כמה משפחות לשירותים שונים, וגם רופא, רוקח וביניהם גם את הרב. אבל באותה שבת בבוקר "שכחו" את כל ההבטחות והכריחו את כולם להתייצב בטענה שהעיר תישאר ריקה מיהודים לגמרי.

בכיכר השוק הוכנו כמה עשרות עגלות רתומות לסוסים ועליהם "נתבקשו" לעלות זקנים וחלשים שאין בכוחם לגשת ברגל עד תחנת הרכבת. היהודים שהועלו על העגלות הוסעו ישר  לתוך היער שממול בית הקברות והומתו ביריות רובים אחד אחד, אחרי שלפני כן הוכרחו להתפשט, בכדי שיהיה לרוצחיהם יותר קל לחטט בבגדיהם לאחר מכן ולקחת את השלל.

בשעות הצהרים בערך הובילו אותנו אל מגרשי הביצות שממול לתחנת הרכבת.

בראש מורד כשפנינו כבושות בקרקע עברנו את הרחוב הראשי , רח' קראקובסקה. הרגשת הקהל והאווירה של התהלוכה הנוראה הזאת מי יתארנה מי יבטאנה? ומנין נקח את המילים המתאימות כדי לתאר את הרגעים האיומים ביותר בתולדות אומה עתיקה תרבותית ואצילה העומדת להשחת ולהימחק מעל פני האדמה לנצח.

כפופים ואין אונים נע הקהל כצללים מתים, נואשים ומאוכזבים על האסון המחריד, על ההרג ורצח שנעשה בהם לאור היום באין מפריע ובאין פוצה פה.

...תוך עינויים וסבל לא יתואר הגענו סוף סוף למול תחנת הרכבת ושם נצטווינו לשבת במקום מבלי לזוז. לפנות ערב נוספו עלינו יהודי פילץ וז'ארנוביץ, מאחר ובאותן עיירות לא עברה רכבת.

למחרת ביום הראשון החלו להפריד בין המשפחות בכוח, זאת אומרת, החלו לרכז גברים צעירים לחוד, מכיוון שחבל היה להם להשמיד מיד כוח עבודה. ולכן החליטו להעביר בינתיים את הבריאים למחנות עבודה ששם ממילא יגוועו לאט לאט.

הרבה אנשים סרבו להיפרד ממשפחותיהם אם כי למרות הכל יכלו לפחות לעת עתה להציל על ידי כך את חייהם. כמו כן ניסו הרבה לקחת עמם אב קשיש או אח צעיר למחנה העבודה. לעולם לא אשכח איך שפישל ווינגרטן ניסה לקחת אתו את אחיו החרש אילם שעייקה, אולם הגרמנים משום מה הכירו בו שהוא חרש ואלם והתנגדו לתת לו ללכת עם אחיו. אבל פישל לא וויתר וחזר פעמים אחדות תוך סיכון חייו עד שהצליח לקחת אתו את שעייקה.

ברגע שנראתה הרכבת באופק פרצנו כולנו באופן ספונטאני בבכי מר, הנשים, הזקנים והילדים מזה וגברים מזה. ידוע ידענו כולנו, שהננו נפרדים לנצח וששוב לא נתראה לעולמי עד, ולא עוד אלא שהרגשנו כולנו לקראת מה הננו הולכים כולנו, ואני מדגיש הרגשנו כי את האמת לאמיתה עדיין לא ידענו.

התייפחו ובכו יהודי וולברום וקוננו קינה מרה על גורלם המר, על גורל אבות ובנים שנידונו לכליה ולמוות זוועה שכמוהו לא היה עוד."

בנימין כ"ץ מתוך וולברום עירנו