המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ברדומסקו כ-6,500 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. הם התפרנסו מתעשייה, ממסחר, ממלאכה וממקצועות חופשיים. ברדומסקו היו סניפים של כל המפלגות היהודיות ותנועות הנוער שפעלו בפולין בין שתי מלחמות העולם. כמו כן היו בעיר איגודים מקצועיים של יהודים ושני בנקים יהודיים. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו שני בתי ספר יסודיים, גימנסיה יהודית, בתי ספר מיסודן של "המזרחי" ו"אגודת ישראל" ועוד בתי ספר פרטיים שנסגרו במרוצת הזמן.
הגרמנים כבשו את רדומסקו ב-3 בספטמבר 1939. גזל רכושם של היהודים החל מיד. בפוגרום שבוצע ב-12 בספטמבר 1939 וכונה בפי היהודים "יום שלישי השחור" תפסו הגרמנים כמה מאות גברים יהודים והתעללו בהם, וצילמו בתוך כך סצנות מבוימות לצורכי תעמולה. הגרמנים חיללו בית מדרש ואת בית העלמין היהודי, התעללו ברבני העיר, אסרו את התפילה בציבור ופגעו קשה בחיי הדת של היהודים.
כבר בימים הראשונים לכיבוש הוכרחו היהודים לצאת לעבודת כפייה בתנאים קשים. היודנרט, ובראשו יושב ראש הנהלת הקהילה משה ברגר, הכין את רשימת צוותי העבודה ואסף כסף מיהודים אמידים כדי לשלם שכר למקצת עובדי הכפייה. היודנרט גם טיפל בפליטים הרבים שהגיעו לרדומסקו, לרבות פליטים שגורשו מאזור פוזנן, והיה אחראי על תשלום מסי העונשין שהטילו הגרמנים. לחצי היודנרט על יהודי רדומסקו עוררו מרירות גדולה כלפיו; היו כמה הפגנות נגדו, וב-1940 אף נעשה ניסיון כושל למרוד בו. ברדומסקו הוקם גם שירות סדר יהודי ובראשו עמד ד"ר מרקוביץ'.
בסוף 1939 נודע ליהודי רדומסקו שעומדים "לטהר" את העיר מיהודים. ב-20 בדצמבר 1939 הוכרז שטח מצומצם בעיר גטו – אחד הגטאות הראשונים שהוקמו בפולין. הפינוי לגטו נעשה בתוך זמן קצר ובאכזריות גדולה. בכניסה לגטו הוצב שלט ועליו נכתב בגרמנית ובפולנית כי ליהודים אסור לצאת מהגטו ולתושבים הארים אסור להיכנס אליו. למרות האיסור המפורש עסקו רבים מיהודי גטו רדומסקו בהברחה, וקצתם אף שילמו על כך בחייהם. מאות פליטים יהודים המשיכו להגיע לרדומסקו, ובמאי 1940 התגוררו בגטו כ-7,000 יהודים בצפיפות גדולה.
יהודי הגטו התפרנסו בעיקר ממכירת שארית חפציהם, ובעלי המלאכה המשיכו לעבוד בשירותם של לקוחות ארים על אף האיסור. מקצת היהודים המשיכו לעבוד במפעלים שעברו לידי הגרמנים. להקלת הרעב הקים היודנרט בינואר 1940 מטבח ציבורי.
מלבד שירות הסדר היהודי פעלו במסגרת היודנרט כמה מחלקות ושירותים ובהם דואר, מחלקת בריאות ובית דין ליישוב סכסוכים קטנים. בחורף 1939/40 פרצה ברדומסקו מגפת טיפוס. ניסיונות של היודנרט וגם של שלטונות העיר לעצור את המגפה לא הצליחו בגלל הצפיפות ותנאי התברואה הירודים. רק באפריל 1940 ניתן ליהודים נסיוב נגד טיפוס. בחורף 1940/41 שוב פרצה בגטו מגפה. היודנרט הצליח להביא לגטו רופא נוסף מגטו ורשה, ד"ר מייצ'יסלאב זקס (Mieczyslaw Zaks), ואליו הצטרף רופא מתושבי רדומסקו שחזר לעיר – ד"ר הירש אבא רוז'ביץ (Rozewicz). מתרומות שנאספו בצ'נסטוחובה* (Czestochowa) וברדומסקו הוקם בגטו בית חולים ובו מאה מיטות, ונפתח קורס מזורז להכשרת צוות לבית החולים.
הגרמנים שלחו את יהודי הגטו לעבודת כפייה ולמחנות עבודה. ב-13 ביולי 1940 עצרה המשטרה הגרמנית ארבעים יהודים בעילה שהיו קומוניסטים, והם גורשו לאושוויץ. עוד כ-400 יהודים הועברו מהגטו למחנות עבודה בסביבת לובלין. באוגוסט 1941 הועברו 200 מיהודי רדומסקו למחנה פלשוב (Plaszow). עוד כ-400 מיהודי רדומסקו הועברו למחנה העבודה גידלה (Gidle) שבסביבות העיר.
במאי 1941 סולק יושב ראש היודנרט משה ברגר ובמקומו מונה ויקטור גוטשטט (Gotstadt).
ביוני 1941 החמיר המצב בגטו עקב צמצום שטחו. היודנרט השקיע מאמצים רבים בפתרון בעיית הדיור, אך לא היה בהם כדי לספק את תושבי הגטו הנואשים, ואף נעשה ניסיון נוסף למרוד ביודנרט.
בינואר 1942 הוקם בגטו בית יתומים, לטיפול בילדים שהניחו אחריהם הנרצחים והמתים הרבים בגלל התנאים הקשים בגטו. חוג לדרמה שפעל בגטו העלה שני מחזות, וההכנסות הוקדשו לבית היתומים. בקרב תושבי הגטו התנהלה פעילות פוליטית במחתרת. חברי "דרור" ו"פועלי ציון ימין" התכנסו מפעם לפעם, ובזכות פעילותן של קַשָריות אף עמדו בקשר עם ורשה. בגטו פעל גם קיבוץ הכשרה של תנועת "הנוער הציוני". ב-1943-1942 קיימו חברי הארגונים היהודיים בגטו קשרים עם קבוצות פרטיזנים פולנים ונדונו תכניות לבריחה המונית של צעירים ליער, אך הן לא יצאו לפועל.
עם הגעת הידיעות על גירוש יהודי ורשה, השתררה בגטו רדומסקו אווירה של קץ קָרֵב. פשטו שמועות שרק יהודים מועסקים לא יגורשו, והתושבים החלו לחפש בקדחתנות מקומות עבודה, לעתים תמורת תשלום. החששות גברו בספטמבר 1942, כשהובאו לגטו עקורים יהודים רבים. ב-8 באוקטובר 1942 הוחזרו לגטו יהודים ממחנה העבודה גידלה. באותו היום כיתרו את הגטו משמרות של שוטרים גרמנים, פולנים, אוקראינים וליטאים. למחרת, 9 באוקטובר 1942, קיבל היודנרט הודעה טלפונית על תחילת האקציה, וחיסול הגטו החל. באותו היום הגיעו לגטו יותר מ-4,000 מיהודי פשדבוז'* (Przedbórz), שגם בה חוסל הגטו. כל היהודים נצטוו להתכנס לפני בניין היודנרט. חולים ותשושים שנמצאו בבתים נרצחו במקום. החולים בבית החולים נרצחו במיטותיהם. השוטרים היהודים אולצו לחפור קבר אחים בבית העלמין. בין כל הנאספים נערכה סלקציה. קבוצה קטנה של 350 יהודים, ובהם חברי יודנרט, רופאים, שוטרים וכמה בעלי מלאכה, הורשו להישאר במקום ונכלאו בבניין היודנרט. כ-5,000 מהנאספים גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. היתר, כ-9,000 יהודים, הובאו לבתי המדרש ולבתי הכנסת והוחזקו בהם ארבעה ימים קודם שגורשו אף הם לטרבלינקה. אז גם נעשתה סלקציה ב-350 היהודים שנשארו בגטו, ובעקבותיה צורפו לטרנספורט 29 מהם.
קבוצה של 321 יהודים שנשארו בגטו שוכנה בגוש בניינים מוקף גדר תיל. שבועיים לאחר חיסול הגטו שוב נערכה בהם סלקציה, ו-175 מהם גורשו למחנה העבודה של הסג (Hasag) בסקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna). הנותרים עסקו בפינוי דירות היהודים ובאיסוף רכושם.
על-פי צו מ-14 בנובמבר 1942 הוקם ברדומסקו גטו חוזר לריכוז שרידי היהודים באזור. גטו זה לא גודר בתחילה, ורק שלטי אזהרה קבעו את גבולותיו. כ-4,500 יהודים הגיעו אליו בהדרגה מעיירות הסביבה וממקומות המחבוא. תנאי החיים בגטו החוזר היו קשים ביותר, ובכל חדר הצטופפו כ-20-15 בני אדם. בגטו פשׂו מחלות, אך לא היה בו אף רופא אחד. היהודים הועסקו בעבודות שונות בבתי חרושת, בנגרייה ובמיון רכושם של המגורשים. היודנרט חילק לתושבי הגטו מנות מזון דלות. בסוף 1942 הודיעו השלטונות הגרמניים על רישום של כל תושבי הגטו, כביכול לקראת החלפתם בשבויים גרמנים. יהודים רבים מיהרו להירשם, אך כל חילוף לא נעשה. כשנודע ליהודים שהמשטרה הגרמנית דורשת להביא חמישים קרונות רכבת, ברחו כמה מהתושבים, ובהם יושב ראש היודנרט גוטשטט.
ב-6 בינואר 1943 חוסל גם הגטו החוזר; 250 צעירים נשלחו למחנה העבודה הסג, 260 יהודים נורו למוות, והיתר גורשו לטרבלינקה. קומץ קטן של יהודים שנשארו ברדומסקו שוכנו יחד ומקום מגוריהם הפך למחנה.