בין שתי מלחמות העולם חיו בראיגרוד כ-750 יהודים – כשליש תושביה. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה והיו בהם גם בעלי בתי חרושת וסוחרי עצים. הם הסתייעו בקופת גמ"ח שנתמכה בג'וינט.
בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, אגודת ישראל והבונד. היה בעיירה בית ספר "בית יעקב" של אגודת ישראל, ותנועות הנוער הציוניות קיימו שיעורי ערב לעברית. במועדונים של רוב הארגונים הפוליטיים ותנועות הנוער בעיירה היו ספריות. כמו כן פעלו בעיירה אגודת הספורט "בר כוכבא", חוג דרמה ותזמורת.
הגרמנים כבשו את ראיגרוד בשבוע השני של המלחמה, בספטמבר 1939, אך בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ העבירו את השליטה בה לידי הסובייטים.
הגרמנים שבו וכבשו את ראיגרוד ככל הנראה ב-22 ביוני 1941. ימים אחדים לאחר הכיבוש הגיעו לעיירה שני אנשי גסטפו; בעזרתם של כמה פולנים הם ריכזו כמאה יהודים, ובהם משפחות שלמות, הובילו אותם ליער חוינקי (Chojniki) שמחוץ לעיר, ושם רצחו וקברו אותם.
ביולי או באוגוסט 1941 הוקם בעיירה גטו מוקף גדר תיל ומונה יודנרט. בראש היודנרט הועמד ישעיה גרודז'ינסקי, נהג לפי מקצועו. תושבי הגטו גויסו לעבודת כפייה. הם נאלצו להבריח מזון לגטו כדי להתקיים, שכן במנות המזון שהוקצבו לתושביו לא היה די. לאיכרי הסביבה הותר להעסיק יהודים במשקיהם, וכמה מבעלי המלאכה היהודים עבדו בבתי מלאכה מחוץ לגטו. מפעם לפעם היו הגרמנים נכנסים לגטו, מתעללים בתושבים, בוזזים רכוש ורוצחים יהודים.
בסוף אוקטובר 1942 גירשו שוטרים גרמנים ופולנים את כ-600 יהודי ראיגרוד לגרייבו (Grajewo). ארבעת האחים לבית צוקרבראון, כולם קצבים, התנגדו לגירוש ונרצחו בעודם נאבקים במגרשים.
יהודי ראיגרוד שהו בגראייבו כשישה ימים; עם יהודי המקום הם הועברו משם למחנה המעבר בוגושה (Bogusza), וממנו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ.
כמה יהודים הצליחו להימלט מהגירוש, אך רובם נתפסו בידי פולנים ונרצחו או שהוסגרו לגרמנים. רק אחדים מיהודי ראיגרוד ניצלו.
