המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בנובו שוויינצ'יאני כ-900 יהודים – כרבע מתושביה – והתפרנסו בעיקר מרוכלות, מסחר וחנוונות. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, בית ספר ביידיש, בית ספר של רשת "תרבות", בית יתומים יהודי, ספרייה ומוסדות דת.
בעקבות כיבוש נובו שוויינצ'יאני בידי הסובייטים ב-18 בספטמבר 1939 הולאמו או נסגרו בתי עסק פרטיים שהיו בה והוקמו קואופרטיבים.
עם תחילתה של פלישת הגרמנים לברית-המועצות הצליחו מקצת יהודי נובו שוויינצ'יאני להימלט מזרחה עם הסובייטים הנסוגים. העיירה נפלה בידי הגרמנים ב-24 ביוני 1941, וכבר ביום הראשון לכיבוש רצחו ליטאים כמה מתושביה היהודים. רב הקהילה, הרב קמחי, הקים בפקודת הגרמנים יודנרט. על היודנרט הוטל להכין רשימה של כל יהודי העיירה ולגייס יהודים לעבודת הכפייה. באחד הימים עצרו שוטרים ליטאים 43 מיהודי העיירה וירו למוות כמעט בכולם באשמת קשרים עם המפלגה הקומוניסטית.
בתחילת ספטמבר 1941 הוקם בנובו שוויינצ'יאני גטו. הגטו לא גודר, וביום השוק השבועי הורשו היהודים לצאת לשעתיים כדי לקנות מזון. הקלות אלו ניתנו ליהודי המקום בתמורה לשוחד ששילם היודנרט לראש העיר הליטאי קורפיס (Korfis). הרב קמחי הוסיף להתגורר בביתו.
בסוף ספטמבר 1941 פרצו שוטרים ליטאים לבתי היהודים והובילו אותם למחנה פוליגון (Poligon), ובימים הבאים צורפו אליהם שם יהודים מעיירות אחרות. ב- 9 באוקטובר 1941 נורו הגברים שנכלאו במחנה, ולמחרת נורו גם הנשים והילדים.
קבוצה של כ-50 יהודים מגטו נובו שוויינצ'יאני הצליחה לחמוק בעת הגירוש ולהגיע לגטו שוויינציאני (Święciany), ואנשיה הצטרפו לכ-50 בעלי מלאכה יהודים שנשארו שם.