המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשלהי המאה התשע-עשרה התגוררו בצ'רנייווצי כ-2,300 יהודים – כרבע מכלל תושביה. בשנות העשרים של המאה העשרים, בעקבות המעבר לשלטון הסובייטי, הוקמו בצ'רנייווצי "מועצה יהודית ממלכתית" שדיוניה התנהלו ביידיש ובית ספר ביידיש. בעלי מלאכה יהודים בעיירה החלו להתארגן בקואופרטיבים. עד סוף שנות השלושים הוסיפו כמה מילדי העיירה ללמוד תורה אצל מלמדים. בשל תהליכי העיור והתיעוש בברית-המועצות ירד מספר היהודים בעיירה לכ-1,500 בלבד ערב הכיבוש הגרמני.
צ'רנייווצי נפלה בידי הגרמנים ב-21 ביולי 1941. כבר ביולי-אוגוסט נרצחו בעיירה כמה עשרות יהודים. ב-1 בספטמבר 1941 סופחה צ'רנייווצי לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. כ-200 משפחות יהודיות מקומיות הועברו לגטו, ונוספו עליהן עוד כ-500 יהודים שגורשו מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia). הגטו הוקף גדר תיל, נאסר על יהודים לצאת ממנו בלי אישור, והם חויבו לשאת על החזה טלאי שחור שעליו מגן דוד צהוב. עם זאת, הותר לתושבים הלא-יהודים להיכנס לגטו פעם בשבוע, לקיים יום שוק ולמכור או להחליף דברי מזון, והדבר סייע לשיפור התזונה של תושבי הגטו. בבית פרטי בגטו פעל בית תפילה.
ביודנרט שהוקם בצ'רנייווצי היו חברים נציגים של יהודי המקום ושל המגורשים, ובראשו הועמד פליט יהודי, סובול שמו. היודנרט, שהיה נתון ללחצי המפקד הרומני סטנצ'יו (Stanciu), נאלץ לגבות כסף ודברי ערך כדי לשלם דמי כופר ולהכין רשימות של יהודים לעבודת הכפייה.
ב-1943 החלו תושבי הגטו לקבל סיוע מיהודי בוקרשט. יהודים מקומיים ואף תושבי האזור הלא-יהודים סייעו לפליטים במזון ובחיפוש עבודה. התנאים בגטו צ'רנייווצי היו טובים יחסית לגטאות אחרים בסביבה, ויהודים ממקומות אחרים שאפו לעבור לשם. עם זאת, בשל הצפיפות הרבה והמחסור במזון פרצה גם בצ'רנייווצי מגפת טיפוס, ורופאים אחדים מהמגורשים פתחו בגטו בית חולים וסייעו להיאבק בה.
בגטו פעלה קבוצת מחתרת וקיימה קשר עם יחידת פרטיזנים מקומית. הקבוצה הפיצה עלון של חדשות מהחזית והזהירה את תושבי הגטו מאקציות.
בסוף 1943 חיו בגטו, נוסף על היהודים המקומיים, 279 יהודים מבוקובינה ו-170 יהודים מבסרביה.
צ'רנייווצי שוחררה ב-18 במרס 1944.