המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים התגוררו בבלנדוב 815 יהודים – קרוב למחצית תושביה. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה. בקרב היהודים פעלו סניפים של מפלגות ציוניות, של אגודת ישראל ושל הבונד והתפתחה בעיירה רשת חינוך יהודית. בשנות השלושים נפגעו יהודי בלנדוב ממעשי אנטישמיות, ובעיקר מחרם כלכלי שהוטל על סוחרים יהודים.
הגרמנים כבשו את בלנדוב ביום השמיני למלחמה, וגזל רכושם של היהודים החל מיד. כל היהודים נצטוו לשאת סרט ועליו מגן דוד, והוטלו עליהם קנס כספי כבד ועבודות כפייה משפילות. מצבם היה חמור גם משום שכ-40 אחוזים מתושבי המקום היו פולקסדויטשה, והללו שיתפו פעולה עם הכובשים בחיפוש יהודים ובביזת רכושם. בנובמבר או בדצמבר 1939הוקם יודנרט של ארבעה חברים בראשותו של יעקב זגלינוביץ (Zeglinovits). עקב התרוששותם המהירה של היהודים ועוניים של הפליטים שהגיעו לעיירה הקים היודנרט, בתמיכת יהודי המקום והג'וינט בוורשה*, ועד סיוע לטובת הנזקקים, וזה הפעיל בעיירה מטבח ציבורי.
גטו בלנדוב הוקם בסוף 1940 והתגוררו בו גם פליטים ממקומות אחרים. הגטו לא גודר, אבל היציאה ממנו נאסרה, ולִמְפֵרֵי האיסור היו צפויים עונשים חמורים. בינואר 1941, כשנפוצו השמועות על גירוש יהודי נפת גרויץ, דרשו הגרמנים מיהודי בלנדוב תשלום כופר כדי למנוע את גירושם. היודנרט אסף את הסכום הדרוש והעבירו לשלטונות, אולם למרות זאת ב-28-27 בינואר 1941 גורשו כל 1,030 יהודי הגטו לגטו ורשה. יהודים שניסו להסתתר בסביבה נרצחו בעקבות הלשנות של בני המקום.