בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בבסטרצה שבצפון טרנסילווניה 2,370 יהודים ושיעורם בכלל תושביה היה כ-14 אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם האורתודוקסי, היו לה בית ספר יסודי, תלמוד תורה וישיבה, וכן פעלו בה אגודות חברתיות ודתיות למיניהן.
בסטרצה, שהייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, סופחה אחריה לרומניה, וב-30 באוגוסט 1940 חזרה לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים נאכפו בצפון טרנסילווניה בחומרה רבה יותר משנאכפו בהונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גורשו לאוקראינה הנתונה לכיבוש גרמני כמה משפחות יהודיות (בעיקר מבוקובינה [Bucovina]) שלא הצליחו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. המגורשים נרצחו בקמניץ-פודולסקי* (Kamenets-Podolsk) ב-27 או ב-28 באוגוסט.
בשנת 1942 גויסו יהודים מבסטרצה לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי. רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד שנעשה בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה האורתודוקסית של בסטרצה 2,320 נפשות.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש. בוועידה שהתכנסה ב-26 באפריל 1944 נידון תהליך הגטואיזציה בצפון טרנסילווניה. בהסתמך על צווים שהוציאו סגן הממונה על המחוז, ד"ר לסלו סמולנסקי (Laszlo Szmolenszky), וראש העיר, ד"ר נורברט קאולס (Kuales), הוקם ב-3 במאי גטו בסטרצה בחוות סטמבולי (Stamboli), מרחק קילומטרים אחדים מהעיר. בגטו רוכזו יהודי בסטרצה ויהודים מנפת בסטרצה-נסוד, כ-6,000 נפשות בסך הכל. הם שוכנו בצפיפות גדולה ובתנאים קשים במבני החווה, בדירי חזירים ובקסרקטינים. בגטו שרר מחסור במזון ובמים. בגטו לא היה בית חולים, אבל היו ארבעה רופאים שטיפולו בחולים. המתים נקברו מחוץ לגטו. בגטו לא הייתה מועצה יהודית.
תושבי הגטו גורשו בשני טרנספורטים שיצאו לאושוויץ ב-2 וב-6 ביוני 1944.
