המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland, Gabin, עובדים בעבודות כפייה בגטו, בהריסות העיירה. ארכיון יד ושם, 6265

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בגומבין כ-2,300 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. רובם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, וקצתם התפרנסו ממתן שירותים לנופשים. בקרב היהודים פעלו מוסדות צדקה למיניהם וסניפים של כמעט כל המפלגות היהודיות. האווירה האנטישמית והחרם על המסחר היהודי בפולין בשנות השלושים פגעו גם ביהודי גומבין, ובאותה תקופה הצטמצם תקציב הקהילה, ואילו מספר הנזקקים לעזרת ציבור הלך וגדל.
הגרמנים כבשו את גומבין ב-7 בספטמבר 1939, ומיד החלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה. בסוף ספטמבר 1939 רוכזו כל יהודי גומבין בכיכר השוק והוכו, ורבים מהם נרצחו. בית הכנסת ועוד כמה מבנים שבבעלות יהודים הועלו באש, ועל היהודים הוטל קנס כבד. מראשית אוקטובר 1939 הוכרחו יהודי גומבין לשאת על בגדיהם טלאי צהוב, וכל הגברים היהודים חויבו בשלושה ימים של עבודת כפייה בשבוע. באותו החודש הוקם בגומבין יודנרט של שישה חברים בראשותו של משה ונט (Vanet).
בראשית 1940 הוקם בגומבין גטו ושוכנו בו כ-2,100 יהודים, כ-250 מהם פליטים. בתחילה היה הגטו בגומבין גטו פתוח, והדבר הקל על תושביו להשיג מזון. היהודים עבדו במוסדות הגרמניים ובחברות גרמניות בסביבה. במחצית הראשונה של 1941 החל גירוש היהודים למחנות עבודה בקונין (Konin), ינדז'יוב (Jedrzejow) והוהנזלץ (Hohensalza). בסך הכל גורשו למחנות עבודה כ-200 יהודים, ורבים מהם גורשו לאושוויץ.
גטו גומבין חוסל ב-12 במאי 1942. בתחילה הוצאו מהגטו כ-300 גברים ונדחסו בתחנת כיבוי אש; הם הוחזקו בה במשך יממה בלי מים ומזון, וכמה מהם נורו, ולאחר מכן הוסעו למחנה עבודה בקונין. כ-1,800 היהודים שנותרו בגטו גורשו למחנה המוות חלמנו ונספו שם.