בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בדונסרדהי 2,645 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כארבעים אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה וכמה מהם היו בעלי בתי חרושת. שני הבנקים שפעלו בעיירה היו גם הם בבעלות יהודים. הקהילה היהודית בעיירה השתייכה לזרם האורתודוקסי. לקהילה היו בית ספר יסודי יהודי ותלמוד תורה וכן כמה אגודות דתיות וחברתיות. לאורך כמה שנים בין שתי מלחמות העולם שימש המנהיג המקומי של המפלגה היהודית בתפקיד סגן ראש העיר. בשנת 1920 הקימה אגודת ישראל סניף בעיירה, ובשנת 1935 אורגן מחנה הכשרה ציוני בחווה סמוכה.
דונסרדהי, שהייתה עד מלחמת העולם הראשונה חלק מהונגריה, סופחה אחריה לצ'כוסלובקיה. בעקבות בוררות וינה הראשונה בנובמבר 1938 חזרה העיירה לריבונות הונגריה. ב-4 בנובמבר 1938 עזבו אותה הכוחות הצ'כוסלובקיים, ובאותו לילה הכריזו הסלובקים על יהודים בעלי אזרחות הונגרית שהם "חסרי נתינות". יהודים אלו רוכזו בברטיסלווה (Bratislava) ובטרנווה (Trnava) שבסלובקיה וביישובים סמוכים להן, ומשם הוסעו באוטובוסים לדונסרדהי. ב-6 בנובמבר 1938 נכנס לעיירה צבא הונגריה. לאחר ימים אחדים אספו הז'נדרמים ההונגרים בדונסרדהי את היהודים הפולנים, הרוסים והקרפטורוסים, בין שהיו נתיני צ'כוסלובקיה ובין שלא היו נתיניה, וכן את היהודים שהחזיקו בשתי אזרחויות – הונגרית וצ'כוסלובקית. קבוצות אלו, כמה מאות יהודים בסך הכל, גורשו אל מעבר לגבול החדש שבין הונגריה לסלובקיה ושם רוכזו במחנות ושוכנו באוהלים בקור החורף המקפיא. כעבור כחודש התירו ההונגרים למגורשים היהודים לשוב לבתיהם. עם זאת, יהודים בעלי נתינות זרה נותרו נתונים לפיקוח הדוק של המשטרה, חופש התנועה נשלל מהם, ולימים היו הראשונים שנרצחו ב-1941 בטבח בקמנץ-פודולסקי (Kamenets-Podolsk).
בשנת 1940 גויסו יהודים רבים לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. כדי לשכן את עובדי הכפייה החרים הצבא בניינים שבבעלות הקהילה היהודית ובהם בית הספר ותלמוד התורה.
בעת גירוש יהודי סלובקיה (שהחל בשנת 1942) הפכה דונסרדהי לאחת מתחנות המעבר לפליטים היהודים שנמלטו ממנה. כאן הם קיבלו ניירות מזויפים וסיוע במציאת מקומות מסתור בהונגריה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944, וב-21 במארס נכנסו לדונסרדהי יחידות של הס"ס. הן פיזרו את מוסדות הקהילה היהודית והורו להקים בעיירה מועצה יהודית בראשותו של יוז'ף וצלר הבן. על-פי נתוני מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 נמנו עם הקהילה האורתודוקסית של דונסרדהי אלפיים יהודים.
המינהל ההונגרי נותר על כנו גם אחרי הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך צווים והוראות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-10 במאי 1944 פורסם הצו בדבר הקמת גטו בדונסרדהי. שלושה רחובות הוקצו לשם כך ונתחמו. נוסף על יהודי העיירה רוכזו בגטו גם יהודים מ-72 ישובים במחוז קומרום ושוכנו בבית הכנסת הגדול. קציני המשטרה ארנו ברקי (Erno Barki) וינו בנקו (Jeno Benko) חקרו את תושבי הגטו בעינויים בניסיון למצוא חפצי ערך מוסתרים.
ב-5 ביוני 1944 גויסו הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה, ובגטו נותרו רק נשים, ילדים וקשישים.
ב-8 ביוני 1944 בבוקר קיבלה המועצה היהודית את הצו לפינוי הגטו, וכל תושביו נדרשו לעבור מיד לבית הכנסת הגדול ולבניינים הסמוכים לו. כעבור שבוע הם גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-13 וב-15 ביוני 1944.
