המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Ukraine ,Transnistria ,Djurin, קבוצת נוער יהודי בגטו, 07/09/1943.
Ukraine ,Transnistria ,Djurin, קבוצת נוער יהודי בגטו, 07/09/1943.

בשלהי המאה התשע-עשרה התגוררו בז'ורין כ-1,600 יהודים, ושיעורם באוכלוסייתה עמד אז על כשליש. במלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) רצחו חיילים אוקראינים ואנשי "הצבא הלבן" עשרות יהודים בז'ורין, ויהודים רבים עזבו את העיירה. בשנות העשרים של המאה העשרים הוקמה בעיירה "מועצה יהודית ממלכתית" ששפתה הייתה יידיש והוקם בית ספר ביידיש. רבים מיהודי העיירה עבדו בבית חרושת לסוכר ובקואופרטיב חקלאי יהודי. בין מלחמות העולם הוסיף מספר היהודים בעיירה להצטמצם, ובסוף שנות השלושים הגיע לכאלף.
ב-22 ביולי 1941 כבשו את ז'ורין כוחות צבא של גרמניה ורומניה, וב-1 בספטמבר 1941 סופחה העיירה לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. בעיירה הוקם גטו לא מגודר ותושבים לא-יהודים הוסיפו להתגורר בתחומו. בתיהם של היהודים סומנו במגן דוד, ושל לא-יהודים – בצלב. היהודים נצטוו לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד. היציאה מתחומי הגטו הותרה לשעתיים ביום לקניית מזון, ופעמיים ביום – בבוקר ובערב – הותר לצאת להביא מים מהבאר.
מסוף אוקטובר 1941 ועד ינואר 1942 הובאו לגטו ז'ורין ממחנה המעבר במוגילב פודולסקי (Mogilev Podolskiy) כ-3,500 יהודים שגורשו קודם לכן מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia). היהודים המקומיים קיבלו את המגורשים בזרועות פתוחות. קצתם שוכנו אצל משפחות מקומיות, ואחרים בבניין בית הכנסת הגדול, ברפתות ובמחסנים. עם זאת, בשל קשיי החיים בגטו גדל בהדרגה המתח בין היהודים המקומיים למגורשים, בין השאר לנוכח הרשות שקיבלו 300 מגורשים אמידים להתגורר מחוץ לגטו, בתנאים טובים יחסית, באזור המגורים של האוקראינים. הם נהנו מחסותם של הרומנים ולא חלו עליהם המסים והגזרות שהוטלו על היהודים בגטו.
גברים ונשים הועסקו בעבודת כפייה, קצתם נשלחו למחנות עבודה, וכעשרים מהם נספו בהם. היו יהודים שעבדו בסתר אצל איכרים מקומיים, ואף היו אוקראינים מקומיים שעזרו ליהודים. היחסים בין היהודים לאיכרים נפגעו לאחר ששוטרים רומנים בפיקודו של מפקד הז'נדרמריה פלוריאנו (Floreanu) התפרצו לאזור הגטו בזמן פעילות השוק והִכּו הן יהודים והן איכרים. בעקבות ההתפרצות האלימה הזאת נמנעו האיכרים להתקרב לגטו, והיהודים החלו להתקשות בהשגת מזון.
באוקטובר 1942 הוקם בגטו ועד של שבעה חברים בראשותו של מקס רוזנשטראוך (Rosenrauch), אחד המגורשים, אך ההנהגה בפועל הייתה בידי סגנו, משה כץ, גם הוא מהמגורשים. הוועד ארגן משטרת עזר של עשרים איש. בחורף 1942/43 הקים הוועד בית חולים ובו 56 מיטות. בית תמחוי שהוקם ביזמתו של הרב ברוך האגר, האדמו"ר מוויז'ניץ, שנמנה עם המגורשים, שירת בשנת 1943 כ-1,000-800 נפשות. בסתיו 1943 נוסד בגטו בית יתומים לכ-250 ילדים. בית דין יהודי דן בסכסוכים פנימיים, רובם בענייני ממון. הוועד הטיל מסים על כל תושבי הגטו וגבה מס מיוחד למימון שירותי דת כגון שחיטה, השגחה על הכשרות, קבורה וכיוצא באלה שירותים. הכסף שימש בין היתר לשיפוץ המבנה של בית הכנסת הגדול שבו התאכסנו מגורשים ואף החלו להתפלל בקומה הראשונה שלו. חלק ניכר מהכסף שימש לשיחודם של פקידים רומנים כדי לשפר את מצבם של היהודים. פעילי הוועד אף השיגו תעודות זהות ליהודים שברחו ממקומות אחרים והגיעו לגטו.
עקב צפיפות ומחסור במזון פרצה בגטו מגפת טיפוס. הרופאים שעבדו בגטו סייעו לתושביו, אך בכל זאת מתו במגפה כ-400 יהודים. משנת 1943 פעל בז'ורין גם בית מרקחת שחולקו בו תרופות שנתקבלו מועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט.
בגטו פעלו סניפים של תנועות הנוער "הנוער הציוני" ובית"ר ואף קבוצת הכשרה של חמישה חברים של "גורדוניה". בסוף 1942 או בראשית 1943 ביקרה במקום משלחת של הצלב האדום וחילקה בגדים שנאספו מיהודי רומניה.
לפי דוחות של ועד העזרה בבוקרשט, בינואר-מארס 1943 היו בז'ורין 4,050 יהודים, ובהם 997 מקומיים ו-3,053 מגורשים.
בסך הכל נרצחו ונספו בגטו ז'ורין בתקופת הכיבוש כ-500 יהודים – מספר המתים הקטן ביותר בכל גטאות טרנסניסטריה.
ז'ורין שוחררה ב-19 במרס 1944.