המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Mogilev, Ukraine, תצלום קבוצתי של ילדים בבית יתומים. אדולף שטרן (המוסר) עומד מאחור שני משמאל, 1942/43. ארכיון יד ושם, 8094/1

Ukraine ,Moghilev Podolski, גירוש יהודים, ביניהם הרבי מנדבורנה. ארכיון יד ושם, 90FO6

בין שתי מלחמות העולם חיו במוגילב פודולסקי כ-9,000 יהודים – קרוב למחצית אוכלוסייתה. בשנות ה-20 של המאה העשרים עסקו יהודים רבים במסחר פרטי, עד חיסולו בראשית שנות ה-30. בעלי מלאכה יהודים התארגנו בתקופה זו בקואופרטיבים, יהודים רבים היו לפועלים ופקידים במפעלים ובמוסדות ממשלתיים, ואחרים עברו לחקלאות ואורגנו בכמה קולחוזים. במוגילב פודולסקי פעלו כמה בתי ספר ביידיש, וגם המחלקה היהודית בבית המשפט המקומי התנהלה ביידיש.
עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 יוני 1941 גויסו כמה מהגברים היהודים לצבא האדום. היו שניסו לברוח מהעיר כשהתקרבה החזית, אך בשל ההתקדמות המהירה של הגרמנים נאלצו רבים מהם לשוב על עקבותיהם. ב-19 ביולי 1941 כבשו את העיר כוחות צבא גרמניים ורומניים, ומיד החלו בה מעשי שוד, התעללות ורצח, ורבים גורשו ממנה. בסוף 1941 נמנו בעיר כ-3,700 יהודים שחיו חיי עוני ומצוקה.
בשל קרבתה לגבול רומניה, זמן קצר לאחר כיבוש האזור החלה מוגילב פודולסקי להיות החשובה שבחמש הנקודות שדרכן נכנסו לטרנסניסטריה יהודים שגירשו הרומנים מבסרביה (Bessarabia) ומבוקובינה (Bucovina). כ - 25,000 יהודים שגורשו מבסרביה בסוף יולי 1941 רוכזו במחנה מעבר במוגילב פודולסקי והוחזקו בו ימים מספר קודם שהועברו למחנה סקזינץ (Scazinet). לאחר מכן גירשו אותם הגרמנים בחזרה לבסרביה וכ-12,000 מהם נספו בדרכים – קצתם מתו מרעב ומאפיסת כוחות וקצתם נהרגו מיריות הז'נדרמים.
בספטמבר 1941, בעקבות ההחלטה לכלול את מוגילב פודולסקי באזור טרנסניסטריה שבשלטון רומניה, שבו הרומנים לגרש אליה רבבות יהודים מבסרביה ומבוקובינה. לפי הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים, בין 15 בספטמבר 1941 ל-15 בפברואר 1942 עברו דרך העיר קרוב ל-56,000 יהודים. המגורשים רוכזו בתנאים קשים במחנה שהוקם בקסרקטין הרוס בפרוור של העיר. מי שהיה להם כסף הצליחו לעתים למצוא מקלט בעיר, לאחר ששיחדו את הז'נדרמים ששמרו עליהם. קצתם מצאו להם מקום בחורבות עזובות, ואחרים שכרו חדרים אצל יהודים מקומיים. בסך הכל הצליחו יותר מ-15,000 מהמגורשים להתמקם במוגילב פודולסקי – כ-9,000 מהם באישור השלטונות, והשאר באופן בלתי לגלי. האחרים גורשו מזרחה לכפרים או לעיירות אחרות.
ב-30 בנובמבר 1941 ציווה המושל הרומני של מחוז מוגילב פודולסקי לגרש כל מי שלא היה בידו רישיון מגורים. מאות יהודים אכן פונו ממוגילב פודולסקי עד סוף 1941, אבל מספר היהודים בה לא פחת, משום שמגורשים אחרים, שברחו מיישובים בטרנסניסטריה שהמצוקה בהם הייתה גדולה עוד יותר, הוסיפו להסתנן אליה. לפי נתוני הז'נדרמריה בטרנסניסטריה, ב-15 בינואר 1942 נמצאו במוגילב פודולסקי כ-15,000 יהודים.
בקרב המגורשים התארגנו קבוצות לפי קהילות המוצא שלהם, ובראש כל קבוצה עמד עסקן או ראש קהילה לשעבר. ראשי הקבוצות יצרו קשר עם השלטונות הרומניים והציעו להם כוח אדם לעבודה. לעתים נאלצו לשחד את הפקידים הרומנים כדי לקבל רישיונות להישאר בעיר.
ב-21 בנובמבר 1941 הוקם בעיר ועד יהודי מרכזי, בהנהגתו של המהנדס זיגפריד יגנדורף (Siegfried Jagendorf). יגנדורף ואנשי מקצוע שהיו מקורבים אליו קיבלו רשות לשקם בתי חרושת בעיר, ואלו, ובעיקר בית היציקה, היו בהדרגה למקומות הבטוחים ביותר ליהודים שהצליחו להשתלב בהם. השלטונות נתנו לוועד מידה מסוימת של אוטונומיה, והוא גבה מבעלי היכולת מסים למימון מפעלי סעד והפעיל בתי תמחוי, שירותי דואר, בריאות, קבורה ועוד. רוב חברי הוועד וראשי הוועדות שלו – כגון מינהל, סעד, כספים, כלכלה ותיאום – היו ראשי הקהילות לשעבר במקומות מוצאם או בעלי קשרים עם השלטונות הרומניים. במוגילב פודולסקי פעל גם שירות סדר יהודי של שישים שוטרים.
תנועת "הנוער הציוני" דאגה ללמד את בני הנוער בגטו עברית ושירים עבריים, קיימה הרצאות, ציינה את חגי ישראל והוציאה עיתון שבועי – הכל במחתרת.
בחודשים הראשונים של הכיבוש הרומני נלקחו יהודים במוגילב פודולסקי לעבודת כפייה בהתאם לצורך בכוח אדם. עובדי הכפייה היהודים לא קיבלו תשלום או מזון תמורת עבודתם, והם ובני משפחותיהם גוועו ברעב. בהתאם להוראה של המרשל אנטונסקו (Antonescu) מ-11 בנובמבר 1941 שקבעה את מעמד היהודים בטרנסניסטריה, הקים הוועד היהודי "משרד לארגון העבודה היהודית". משרד זה הוכרח לספק את מספר העובדים הדרוש, ומאז הקמתו הפנו אליו השלטונות את דרישות כוח האדם שלהם. כיוון שבמיפקד הרשמי שערך הוועד נכללו רק בעלי הרישיון לגור בעיר, ערך הוועד מיפקד חדש, לא רשמי, של היהודים המקומיים והמגורשים שחיו בעיר. לפי נתוני המיפקד הזה נערכו רשימות של גברים בני 60-16 שנה, ואלה היו למאגר כוח אדם שהועמד לרשות השלטונות. כשלא התייצבו עובדים במספר הנדרש, היו הז'נדרמים מכים את מנהיגי הוועד, ולכן הוקמה בינואר 1942 לשכה משפטית והוטל עליה לשפוט ולהעניש את מי שלא התייצבו לעבודה. מקצת היהודים עבדו ב-30 מוסדות ממשלתיים שפעלו במוגילב פודולסקי, ואחרים נשלחו על-פי הצורך לעבודות ארעיות, בתנאים קשים, בעיר עצמה ובאזורים אחרים של טרנסניסטריה. לצד הרומנים שהתה במוגילב פודולסקי יחידה של ארגון העבודה הגרמני "טוט", ואנשיה פיקחו על היהודים שעבדו בהקמת גשר; הם הִרבו לפגוע ביהודי העיר ולעתים אף הוציאו יהודים להורג.
לקראת סוף דצמבר 1941 פרצה במוגילב פודולסקי מגפת טיפוס הבהרות. הוועד היהודי, שהפעיל בית חולים, עשה כמיטב יכולתו להתמודד עם המגפה, אך בגלל הקור העז והצפיפות הקשה הפילה המגפה מאות חללים מדי חודש, ובהם כמעט כל הרופאים היהודים שעבדו בעיר. המגפה החלה שוככת באביב 1942, אבל לא חוסלה כליל אלא ביוני 1942, אחרי שהוקם הגטו והוועד היהודי הצליח לחטאו בשיטתיות בעזרת סבון שיוצר בבית חרושת שהקים. על-פי ההערכות מתו במגפה כ-3,500 יהודים, אך למרות זאת לא קטן מספר היהודים בעיר, משום שאלפי יהודים מהסביבה הוסיפו להסתנן אליה.
ב-19 במאי 1942 ציווה המושל הרומני של טרנסניסטריה להתחיל בפינוי 4,000 יהודים ממוגילב פודולסקי למחנה בסקזינץ. כמחציתם, שרובם גורשו למחנה בין 29 במאי ל-2 ביוני, נספו בו עקב התנאים הקשים; כאלף מהם הועברו משם לגטאות מזרחה משם, ובהם גטו טיוורוב (Tyvrov); והנותרים, רבים מהם בעלי מקצוע, הוחזרו למוגילב פודולסקי. באותה העת גירשו הרומנים ממוגילב פודולסקי גם יהודים מקומיים; הללו גורשו למחנה פצ'רה (Pechera), ורובם נספו שם בשל התנאים הקשים.
ב-16 ביוני 1942 ציווה קונסטנטין נסטורש (Nasturas), הממונה על המחוז, לארגן גטאות בעיר ובמחוז מוגילב פודולסקי. ב-1 ביולי 1942 הוגבלה ישיבתם של היהודים לכמה רחובות בעיר, והללו הוכרזו גטו. כמה מהבתים ברחובות אלו היו הרוסים. היהודים נאלצו להצטופף בבתים הנותרים, ומאות משפחות נותרו ללא קורת גג. על היהודים הוטל להקים מסביב לגטו חומה מאבני ההריסות ולהשלימה בחוטי תיל. בתוך הגטו חויבו היהודים לשאת על חזית הבגד טלאי מגן דוד צהוב.
ב-12 באוקטובר 1942 התחיל גירוש חדש של יהודים. עד 8 בנובמבר הצליחו הרומנים לפנות למחנה פצ'רה רק כ-1,500 מ-3,000 היהודים שהיו מיועדים לשילוח לפי תכניות השלטון; האחרים התנגדו, התחבאו והתפזרו. כמעט כל היהודים שהגיעו לפצ'רה נספו בתוך זמן קצר בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. צו גירוש נוסף שקיבלו היהודים בפברואר 1943 לא יצא לפועל בזכות שוחד ששילם הוועד היהודי. ב-8 במאי 1943 נשלחו 555 מגורשים מהגטו לבניית גשר בסביבות ניקולאייב (Nikolaev), ושם נורו כולם. בנובמבר 1943 נשלחו עוד 280 יהודים לעבודה במחוז אודסה.
הוועד היהודי ואנשי המקצוע שלצדו עשו כמיטב יכולתם לשלב מספר גדול ככל האפשר של יהודים בבית היציקה ובמפעלים אחרים שהקימו, ובהם תחנת חשמל ובתי חרושת למסמרים ולסבון. באוקטובר 1943 הגיע מספרם של העובדים במפעלים אלו לכ-700 (ובהם 51 יהודים מקומיים), והם ובני משפחותיהם אתם, כ-3,000 נפשות כולם יחד, היו מוגנים מהסכנה המתמדת של שילוח לעבודת כפייה. הם שוכנו באזור נפרד סמוך לבית החרושת, קיבלו היתר לנוע בעיר בחופשיות ואף זכו להספקת מזון ושירותי בריאות טובים יותר. תכניתם של הרומנים לצמצם את מספר העובדים היהודים במפעלים ולהחליפם באוקראינים לא יצאה לפועל בגלל רמתם המקצועית הגבוהה של העובדים היהודים, ומרביתם נותרו במקום עד שחרור העיר.
ב-4 באפריל 1942 פתח הוועד בית יתומים בעיר ובאוגוסט ובדצמבר באותה שנה פתח בגטו עוד שני בתי יתומים, לסייע לילדי המגורשים. מספר היתומים בגטו הגיע בראשית 1943 ליותר מ-1,100. בבתי היתומים לא הייתה כמות מספקת של בגדים, נעליים ומזון, אבל היו בהם בתי ספר שהושם בהם דגש על לימוד עברית, לימודי קודש והיסטוריה יהודית ואף הייתה בהם פעילות ציונית מחתרתית.
ועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט שלחה לגטו מוגילב פודולסקי כסף, חומרי גלם לבתי החרושת שבהם עבדו המגורשים וכלי עבודה למכירה לאוכלוסייה המקומית תמורת מצרכי מזון. בראשית ינואר 1943 ביקרה במוגילב פודולסקי משלחת מטעם ועדת העזרה; בראש המשלחת עמד פרד שרגה (Fred Şaraga). בעקבות ביקורה הואץ גיוס התרומות, והיה בכך כדי להקל את מצוקת היהודים ולחולל שיפור ניכר בייחוד בבתי היתומים. ב-1 ביוני 1943 בא למוגילב פודולסקי וילהלם פילדרמן (Filderman), לשעבר ראש הפדרציה של איגודי הקהילות היהודיות ברומניה. פילדרמן, שרוב תושבי הגטו הכירו בסמכותו, עשה בו כחודשיים ועלה בידו לשפר את מצב תושביו ואף להביא להקמת בית יתומים רביעי.
בדצמבר 1943 הסכימה ממשלת רומניה להחזרתם לרומניה של יוצאי מחוז דורוהוי (Dorohoi), ו-3,198 מגורשים ששהו בגטו במוגילב פודולסקי שבו לשם. בגטו נותרו 12,836 מגורשים מבוקובינה, 348 מבסרביה וכ-3,000 יהודים מקומיים. ב-6 במרס 1944, על רקע חששות גוברים שהגרמנים הנסוגים ייכנסו לגטו, הצליחה ועדת העזרה להביא להחזרתם לרומניה של 1,100 יתומים מהגטו.
הצבא האדום שחרר את מוגילב פודולסקי ב-19 במרס 1944.