המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בדנקוב כ-400 יהודים – כשישית מתושביה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, מטחינת קמח ומייצור שמן.
מיד לאחר כיבוש דנקוב בידי הגרמנים בספטמבר 1939 חויבו היהודים לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול, נאסר עליהם ללכת על המדרכות ולקיים קשרים עם לא-יהודים, והוטלו עליהם תשלומי כופר כבדים. הגרמנים הורו ליהודים לסמן את גבולות העיירה בקורות עץ, ומי שיצא מגבולות אלו – נורה.
ביולי 1941 הגיעו לדנקוב קרוב ל-150 פליטים יהודים מקונין (Konin) שבוורטלנד.
ב-1 ביוני 1942 הוקם בדנקוב גטו בצו מושל האזור ריטר (Ritter). קבוצת צעירים שולחה למחנה עבודה סמוך והועסקה בסלילת הכביש אוסטרובייץ-צ'מיילוב-אופטוב (Ostrowiec-Chmielow- Opatow). לשכת העבודה הגרמנית הטילה על חברי היודנרט בדנקוב להסדיר את שליחת היהודים לעבודת כפייה מחוץ לעיירה.
ב-13 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו אנשי משטרה וס"ס ועשו סלקציה בתושביו. קבוצת צעירים שולחה למחנה עבודה בבודז'חוב (Bodzechow), וכל חבריה נרצחו לפני תום המלחמה. קבוצה אחרת של צעירים נמלטה ליער.
רוב יהודי דנקוב, כ-500 נפשות, גורשו באוקטובר 1942 לאוסטרובייץ, ומשם גורשו לטרבלינקה.