המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Otwock, יהודים ממתינים בתור לחלוקת מזון במטבח הציבורי. ארכיון יד ושם, 55CO2
Poland ,Otwock, דיוקן של יהודייה מהגטו. ארכיון יד ושם, 421/5

בתחילת שנות העשרים התגוררו באוטווצק כ-5,400 יהודים – כמעט שני שלישים מאוכלוסייתה שמנתה כ-8,500 נפשות. אוטווצק הייתה אתר הנופש הגדול ביותר בסביבות ורשה, ויהודים רבים התפרנסו בה מענפי התיירות והמרפא. נוסף על כך עסקו יהודי אוטווצק במגוון של מקצועות והיו בהם רופאים, נגנים, מלצרים ובעלי אטליזים. בקהילה פעלו מוסדות צדקה אחדים, וחברת "ביקור חולים" הקימה מרפאה לחולי שחפת ומרפאה לחולים עניים. בקרב יהודי אוטווצק פעלו מפלגות ציוניות וגם אגודת ישראל והבונד. בעיר פעלו מוסדות חינוך ותרבות יהודיים, אגודות ספורט וארגונים של תנועות הנוער. בין שתי מלחמות העולם היו בעיר כמה תקריות אנטישמיות ששיאן במהומות נגד היהודים שפרצו בה ב-1936.
עם פרוץ המלחמה עזבו צעירים רבים (יהודים ולא יהודים) את אוטווצק ונהרו מזרחה. העיר נכבשה ב-29 בספטמבר 1939. בעיר היו באותה העת 24,000 תושבים, 13,500 מהם יהודים (רובם מחלימים במוסדות המרפא). כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים ברצח היהודים, בחטיפתם לעבודת כפייה ובשוד רכושם. בסוף 1939 הצטוו יהודי אוטווצק בני 12 ומעלה לשאת על זרועם סרט צהוב. בעלי חנויות יהודים חויבו לסמן את חנויותיהם במגן דוד.
באוקטובר 1939 הוקם באוטווצק יודנרט בראשותו של י' לסמן (Lasman). תפקידיו העיקריים של היודנרט היו לדאוג לתשלומי כופר לגרמנים ולספק צוותים לעבודת הכפייה ולמחנות העבודה – אחרי שהחלו לגרש אליהם את יהודי העיר בקיץ 1940. רובם גורשו למחנות שבאזור לובלין, רבים עסקו בבניית מחנה ההשמדה טרבלינקה; אחרים שולחו לטישובצה (Tyszowce).
בראשית יולי 1940 הוצאו ההנחיות הראשונות בדבר הקמת גטאות בנפת ורשה. בשל אופייה המיוחד של אוטווצק בהיותה עיר מרפא שכלכלתה העירונית מושתתת על מוסדותיה הרפואיים, ביקש ראש העיר יאן גדמסקי (Jan Gademski) לדחות את הקמת הגטו במקום, אבל הבקשה נדחתה. ההוראה להקים את הגטו התקבלה ב-26 בספטמבר 1940. כ-1,500 יהודים שהתגוררו בעיר פחות משישה חודשים, רובם מחלימים במוסדות המרפא, הצטוו לעזוב את העיר בתוך שבועיים. הפקודה הרשמית לעבור לגטו יצאה ב-4 בנובמבר 1940, אבל מקצת היהודים התרכזו בשכונות היהודיות עוד קודם לכן. עם הקמת הגטו הוקם גם שירות סדר יהודי בראשותו של ברנרד קרוננברג (Bernard Kronenberg).
הגטו חולק לשכונת מגורים ושכונת מרפא. הקשר ביניהן נעשה דרך רחוב אחד. בשכונת המרפא הורשו לגור רק בעלי אישור רפואי. הגטו לא נסגר לחלוטין, אך נאסר על יהודי הגטו לצאת מתחום מגוריהם מהשעה שבע בערב ועד שמונה בבוקר שלמחרת, ומערב שבת ועד יום שני בבוקר.
עד 1941 לא היה הגטו מגודר, ובעזרת שוחד לשומרים פולנים הצליחו מבריחים יהודים להכניס לתוכו מעט דברי מזון. גם בגטו המשיכו הגרמנים לדרוש יהודים לעבודת כפייה. בגטו הוקם "גדוד עבודה" של כ-4,000 איש שיצאו כל יום לעבודת כפייה במחנות הצבא הגרמני.
כדי לסייע לנזקקים הקים היודנרט כמה מוסדות סעד, לרבות שלושה מטבחים ציבוריים, בית יתומים ובו כ-200 ילדים, ובית ילדים שחיו בו כ-100 ילדים עקורים. כמו כן הקים היודנרט מחלקה סניטרית לפיקוח על בית החולים. היה בגטו גם בית חולים לחולי נפש ובו כ-100 חולים. גם מערכת החינוך המשיכה להתקיים בגטו, נפתחו בו כמה בתי ספר יסודיים וגני ילדים, התקיימו בו חוגים ללימוד תורה וניתנו הרצאות בספרות ובהיסטוריה. למרות ההתארגנות לעזרה לעניים הלך הפער החברתי בין תושבי הגטו וגדל: האמידים יכלו לקנות מוצרי מזון שונים ולפדות את עצמם מעבודת הכפייה, אבל כ-6,000 מתושבי הגטו נזקקו לעזרה לצורך קיום בסיסי.
בראשית 1941 הלך מצבם של תושבי הגטו והחמיר. ב-10 בינואר 1941 הוקמה סביב הגטו גדר, ומי שהעז לצאת נורה במקום. שוד רכושם של היהודים נמשך, ובחורף 1941/42 הוחרמו כל דברי הפרווה שלהם. ב-7 ביולי 1941 צומצם שטחה של שכונת המרפא והוצאה פקודה המתירה את מגוריהם של המחלימים ואנשי הצוות הרפואי בלבד רק בשלושה מוסדות מרפא בה.
בחורף 1942 נקראו היהודים להתייצב בתחנת איסוף, כביכול לשם רישום בעלי מקצוע. רק מעטים הגיעו. בעזרת שירות הסדר היהודי הוצאו מן הגטו כ-150 צעירים וגורשו לטרבלינקה. הגירוש הבא לטרבלינקה היה באפריל 1942, כשדרשו הגרמנים 400 צעירים – שוב באמתלה שישולחו לעבודה. גם הפעם הוצאו מהגטו כמה מאות יהודים בעזרת שירות הסדר היהודי וגורשו לטרבלינקה.
חיסול הגטו החל ב-19 באוגוסט 1942. בגטו אוטווצק היו אז כ-12,000 יהודים. יום לפני תחילת החיסול הגיעו לאוטווצק פלוגות ס"ס וכוחות אוקראינים, וכן הגיע מפקד יחידת הגירוש ברנט (Brandt) ומינה את ברנרד קרוננברג לראש היודנרט. תפקידו הראשון של קרוננברג היה לדאוג בתוך 24 שעות לפירוק בתי החומר של הגטו ולהשתמש בחומרים כדי לבנות חומה סביבו. לפני הגירוש הכללי נרצחו כל החולים שבבתי החולים בגטו וכן צוות הרופאים והאחיות בבית החולים לחולי נפש. ביום חיסול הגטו נשלחו כ-8,000 יהודים לטרבלינקה ולאושוויץ. הפולנים תושבי המקום בזזו את רכושם.
כמעט כל היהודים שהצליחו לברוח ליערות נתפסו ונרצחו. השוטרים היהודים נשלחו לווילנוב (Wilanow) ולמחנה טרחומין (Tarchomin), ושם נורו גם הם.