המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם גרו בוויסלוויצה כ-900 יהודים – כמעט מחצית אוכלוסייתה. רובם עסקו במסחר ובמלאכה. בקהילה פעלו ארגונים לעזרה הדדית, קופות גמ"ח וקורסים להכשרה מקצועית. בוויסלוויצה פעלו מפלגות ציוניות וסניף של אגודת ישראל. לצד החדרים ובתי המדרש פעל בה בית ספר של בית יעקב והתקיימו שיעורי ערב לעברית.
הגרמנים כבשו את וויסלוויצה ב-11 בספטמבר 1939, והחלו מיד בחטיפת יהודים לעבודת כפייה; כמעט 100 יהודים מתו בה כבר בשבועות הראשונים. בסוף 1939 החרימו הגרמנים את עסקי היהודים וחייבו אותם לשאת סרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול. סמוך לאותה העת כוננו הגרמנים יודנרט של חמישה חברים בראשותו של יהודי ששמו איינהורן והטילו עליו לגבות כופר. היודנרט ניסה לסייע במזון, בבגדים ובתרופות ליהודים בני העיירה ששולחו למחנות עבודה מרוחקים.
לאחר מכן הוקם בוויסלוויצה גטו סגור. בסוף 1941 גרשו הגרמנים לגטו יהודים מכפרים סמוכים.
בתחילת ינואר 1942 גורשו כ-50 או 60 מהזקנים שבגטו לוולודווה (Wlodawa), ושם צורפו לטרנספורט שיצא למחנה ההשמדה סוביבור.
באוקטובר 1942 גורשו 1,200 יהודי גטו וויסלוויצה לסוביבור, ואולי גם למחנות השמדה אחרים. אחד המגורשים היה הרב יעקב יצחק ציטרינבוים. יהודים שלא התייצבו במקום האיסוף נתפסו ונורו. מעטים מיהודי וויסלוויצה הגיעו לגטו חלם, ואחרים ברחו ליערות וניסו להצטרף לפרטיזנים או למצוא מקלט אצל פולנים. רובם של מי שביקשו מקלט אצל פולנים נרצחו בידיהם או הוסגרו לגרמנים.