לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בחלם כ-15,000 יהודים והיו כמחצית תושביה. הם התפרנסו ממלאכה וממסחר, בעיקר ממסחר בבעלי חיים, מבורסקאות וממסחר בעורות. בחלם פעלו שלושה בנקים יהודיים, בתי דפוס של יהודים, חברות צדקה וסעד מסורתיות וכן סניף של טא"ז. עם מוסדות החינוך היהודי נמנו חדרים מסורתיים שילדים למדו בהם גם עברית ופולנית, בתי ספר יסודיים ביידיש, בית ספר עברי של רשת "תרבות", כמה ישיבות, בית ספר דתי לבנות, גימנסיה עברית (שנסגרה ב-1935) וגימנסיה יהודית בפולנית. בחלם פעלו מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד, והיו ביהודי העיר גם חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. בעיר פעלו ספרייה ומועדון ספורט יהודיים, ושלושה עיתונים ביידיש ראו בה אור.
הגרמנים כבשו את חלם בתחילת ספטמבר 1939. הם נסוגו ממנה ב-25 בספטמבר 1939 לטובת הסובייטים, אך חזרו ב-9 באוקטובר 1939, על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. עם נסיגת הסובייטים מזרחה נלוו אליהם מאות מיהודי חלם.
ב-1 בדצמבר 1939 הורה המפקד הגרמני של חלם, פישר, לראש הקהילה היהודית, א' בידרמן, לרכז בכיכר השוק 2,000 גברים יהודים בני 60-16. כמה יהודים נרצחו במקום, והשאר הובלו להרוביישוב (Hrubieszow). כ-1,000 מהם נרצחו בדרך. כ-400 אולצו לחצות בשחייה את הנהר בוג (Bug), ורובם טבעו. רק כ-150 הצליחו לשוב לחלם.
בדצמבר 1939 נתמנה בחלם יודנרט של עשרה חברים בראשותו של י' פרנקל. בסוף אוקטובר 1940 הוקם גטו. תהליך המעבר לגטו נמשך עד סוף מרס 1941, ובינתיים החרימו הגרמנים רכוש והטילו על היהודים תשלומי כופר גבוהים. בסוף 1941 נסגר הגטו ובשעריו הוצבו שוטרים גרמנים ופולנים. הוקם שירות סדר יהודי שמנה 150 איש. יהודי ששמו פנחסל'ה, שכונה "דער יידישער קומיסאר" (המפקח היהודי), סייע לגרמנים בביצוע אקציות. ב-12-11 במאי 1942 הובאו לגטו חלם כ-2,000 יהודים מסלובקיה.
באקציה הראשונה, ב-23-21 במאי 1942, גורשו לסוביבור כ-4,300 יהודים, מקומיים ופליטים. באקציה השנייה, ביוני 1942, גורשו לשם עוד 600 יהודים. יהודים רבים נורו ברחובות ובבתים. ב-5 באוקטובר 1942 שולחו עוד כ-1,000 מיושבי הגטו לסוביבור. ב-28-27 באוקטובר 1942, באקציה נוספת, גורשו לוולודווה (Wlodawa) כ-3,300 יהודים, מקומיים ופליטים; הם הובלו לשם ברגל ומרביתם נרצחו בדרך. המעטים שהגיעו לוולודווה גורשו משם לסוביבור.
אקציית החיסול התבצעה בחלם ב-7-6 בנובמבר 1942. בגטו היו באותה העת כ-7,000 תושבים; כ-4,000 מהם גורשו לסוביבור, וכ-3,000 נורו במקום. 150 השוטרים היהודים נרצחו סמוך למטה הגסטפו.
50 פועלי כפייה יהודים ששרדו אחרי אקציה זו גורשו לסוביבור בינואר או בפברואר 1943.
