המכון הבין-לאומי לחקר השואה

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בוולנוב כ-350 יהודים – יותר ממחצית תושביה. רבים מהם התפרנסו ממסחר במזון, ומעטים – מרוכלות וממלאכה. בשנות השלושים הייתה במקום פעילות ציונית.
ב-5 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לוולנוב בדרכם לרדום. ב-13 בספטמבר 1939, בעת תפילת ראש השנה, ובימים שלאחר מכן תפסו הגרמנים, בעזרת פולנים, יהודים לעבודת כפייה, וכמה יהודים נרצחו.
בסוף 1939 הוקם בוולנוב יודנרט, בראשותו של משה ברנהולץ. ב-1940 הוקם ליד וולנוב מחנה עבודה.
באביב 1941 באו לוולנוב עשרות משפחות יהודיות שגורשו מפשיטיק (Przytyk), ומספר היהודים בעיירה הגיע לכ-500. הגרמנים פיזרו את היודנרט הראשון ומינו את יעקב ברקוביץ, צעיר בשנות העשרים לחייו, לראש היודנרט החדש.
ביולי 1941 הועברו יהודי וולנוב לגטו בשטח פתוח שבו הותר להם להקים צריפים למגורים.
ביולי 1942 גרשו הגרמנים את רוב יהודי גטו וולנוב לגטו שידלובייץ (Szydlowiec).
בוולנוב נותרו כמה עשרות פועלים ובעלי מלאכה, ועמם ראש היודנרט ברקוביץ, וכולם צורפו לעובדים היהודים במחנה העבודה שליד העיירה. בספטמבר 1942 גורשו רוב הנשים והילדים ממחנה העבודה לטרבלינקה.
מחנה העבודה חוסל באוגוסט 1943.