המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Szydlowiec, יהודיה צעירה עם תינוק ברחוב בגטו.
ארכיון יד ושם, FA76/58
Poland ,Szydlowiec, מסע הלוויה של יהודי ברחובות הגטו.
ארכיון יד ושם, FA76/28

אחרי מלחמת העולם הראשונה היו בשידלובייץ כ-7,200 יהודים – כשלושה רבעים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו בעיקר מענפי ההלבשה, המזון והבניין. היו בהם בעלי טחנות קמח ומחצבות וסוחרים גדולים. בעיר פעלו שני בנקים יהודיים וכן איגודים מקצועיים שרוב חבריהם השתייכו לבונד. בשידלובייץ פעלו גם מפלגות ציוניות ואגודת ישראל. רוב ילדי הקהילה למדו בשלושת בתי הספר היסודיים הפולניים שבעיר, ואחר הצהריים למדו לימודי דת ויהדות. בעיר פעלו עשרים חדרים פרטיים, תלמוד תורה, בית ספר עברי מייסודם של "פועלי ציון", בית ספר של "בית יעקב" לבנות ובית ספר קטן של יבנה.
הגרמנים כבשו את שידלובייץ ב-9 בספטמבר 1939 והחלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה ובמעשי התעללות. בית הכנסת הועלה באש. ימים אחדים לאחר כיבוש העיר הוקם בה יודנרט ובראשו אברהם רדליך, פעיל בית"ר. לצד היודנרט הוקמה לשכת עבודה בראשות יחיאל צוקר וקלמן רוזנבוים, והוקם שירות סדר יהודי בראשותו של אוסטרוביץ, פליט מקרקוב. מיד עם הכיבוש הגרמנים הטילו על היהודים גזרות ובהן עוצר בשעות הערב והלילה והחובה לשאת סרטי זרוע, ואסרו כל פעילות ציבורית דתית. כמו כן נחטפו מדי פעם יהודים, בעיקר גברים צעירים, לעבודות כפייה מזדמנות.
באוגוסט 1940 שילחו אנשי ס"ס מלובלין קבוצות יהודים משידלובייץ למחנות עבודה בוולנוב (Wolanow), ינישוב (Janiszow) ויוזפוב (Jozefow).
ראשי היודנרט הבינו בשלב מוקדם כי רק אם ירקמו יחסים אישיים עם גורמי הכיבוש השונים שישבו ברדום, וישחדו אותם באופן קבוע, יצליחו להיטיב את גורל יהודי המקום. מדי יום נהגו שנים מחברי היודנרט לצאת ברכבת לרדום ולהעביר כסף ו"מתנות" לראשי משרדי המימשל השונים ולמקורביהם. מזכיר היודנרט, אברהם פינקלר, העיד כי נהג להעביר כסף ודברי ערך לאהובתו הצעירה של מושל המחוז ובתמורה היא סייעה רבות ליהודי שידלובייץ. בדצמבר 1941 פורסמה ההחלטה בדבר מיקום הגטו, ואושרה ב-27 באפריל 1942. הכוונה היתה לרכז את יהודי העיירה, שהיוו בין 80 ל-90 אחוזים מתושבי המקום, באזור שהיה צר מלהכילם; אולם גברת זו הביאה לשינוי ההחלטה ובגין התערבותה הפכה העיירה כולה (להוציא שני רחובות) לגטו פתוח, שניתן היה לחיות בו בתנאים סבירים יחסית.עד מהרה הפכו התנאים הנסבלים בשידלובייץ לשם דבר, ופליטים רבים זרמו לשם מעיירות הסביבה. מספר היהודים בעיר עלה על 10,000; כ-4,000 מהם היו פליטים, והיודנרט פתח למענם מטבח ציבורי.
בתחילת 1942 הגיע מספר היהודים בשידלובייץ ל-12,000. הקשרים האישיים שהתפתחו בין ראשי היודנרט בשידלובייץ לבין גורמי השלטון הגרמנים ברדום הביאו גם לשחרורם של מאות צעירים, עובדי כפייה, ממחנה ינישוב הסמוך.
ב-3 בספטמבר 1942 שולחו 50 יהודים משידלובייץ למחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה (Kkarzysko-Kamienna).
ב-23 בספטמבר 1942 כיתרו את הגטו ליטאים ואוקראינים, שוטרים פולנים ומכבי האש המקומיים בפיקודם של קציני הס"ס מטילקה (Matilka) ופרנץ שיפרס (Ferenc Shifres). תושבי הגטו רוכזו. החולים בבית החולים היהודי, שנמצא בבנין בית הכנסת, היו בין הראשונים להירצח. כ-10,000 יהודים הוצעדו מספר קילומטרים לתחנת הרכבת וגורשו למחנה המוות טרבלינקה. קרוב ל-5,000 נפש רוכזו בארמון נטושבפאתי העיירה ולאחר יומיים גורשו אף הם לטרבלינקה, וביניהם גם כ-100 יהודים ששילמו כופר תמורת שחרורם כביכול. 600 נוספים שנתפסו במקומות מסתור נרצחו.
בשידלובייץ נשארו עוד זמן מה כ-600 יהודים, ובהם אנשי שירות הסדר היהודי, עובדים שהועסקו באיסוף חפצי המגורשים או בבית החרושת ועוד יהודים שיצאו ממקום מחבואם, ובמהלך נובמבר 1942 הם הועברו למחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה.
בדצמבר 1942 הקימו הגרמנים בשידלובייץ גטו חוזר בבית חרושת לעיבוד עורות; הם קראו לניצולי הגירושים להתיישב בו לבטח, ואיימו בעונש מוות על כל מי שייתפס מחוצה לו. בתוך זמן קצר נאספו בגטו החוזר כ-5,000 יהודים. בגטו היו 2 חלקים נפרדים והם הוקפו בגדרות תיל, והובאו אליו עוד 1,000 מפונים מרדום. הגרמנים מינו יודנרט חדש, בראשותו של שמואל וייסברוט. בשל המחסור במים, מיעוט המזון והצפיפות קשה פרצה בגטו מגפת טיפוס ורבים מיהודי הגטו מתו.
ימים אחדים לפני חיסול הגטו הובאו לתחומיו מאות אסירים תשושים ממחנה הסג (Hasag) בסקרז'יסקו-קמיינה והוחלפו בכ-1,000 צעירים.
ב-8 בינואר 1943 כותר הגטו, וב-13 בינואר נכנסו אליו אנשי ס"ס. כ-80 איש נרצחו במקום. היתר, כ-5,000 יהודים, גורשו לטרבלינקה.