המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו באוליקה כ-2,100 יהודים – כמחצית תושביה. רובם התפרנסו ממלאכה וממסחר זעיר. בין היתר היו בבעלותם טחנות קמח, מבשלת בירה ושני מוסדות הלוואה וחיסכון, אחד מהם בתמיכת הג'וינט בוורשה. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות ותנועות חלוציות שחבריהן עלו לארץ-ישראל, גן ילדים ובית ספר עברי של רשת "תרבות", ספרייה יהודית וכן כמה בתי מדרש. זמן מה פעל בעיירה סניף של ישיבת נובוגרודק (Nowogródek).
עם הכיבוש הסובייטי בספטמבר 1939 פורקו כל הארגונים והמוסדות והיהודיים באוליקה. בית הספר העברי הפך לבית ספר ממלכתי סובייטי ביידיש. ב-27 ביוני 1941 נסוגו הסובייטים מאוליקה, וב-29 ביוני נכנס אליה הצבא הגרמני. כ-100 יהודים נהרגו בהפצצות הגרמנים.
מ-3 ביולי 1941 חויבו היהודים לשאת סרט זרוע שעליו מגן דוד ונשלחו לעבודת כפייה. דברי הערך שלהם הוחרמו, והם חויבו בתשלום כופר. נתמנה יודנרט והוקם שירות סדר יהודי. באמצע אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים כ-100 גברים, ובהם האדמו"ר מאוליקה. בסתיו 1941 נשלחו 50 צעירים מאוליקה לעבודה בקייב ונרצחו שם.
בסוף מרס 1942 הוקם באוליקה גטו והובאו אליו יהודים רבים מכפרי הסביבה. מספר תושבי הגטו הגיע לכ-3,500. באביב 1942 נשלחו 30 צעירים לעבודה ברובנה (Rowne) ונספו שם עם יהודי המקום ביולי 1942.
גטו אוליקה חוסל ב-27 באוגוסט 1942. רוב התושבים הובלו לאתר סמוך לעיירה, וב-29 באוגוסט נרצחו שם ונקברו בבורות. כ-500 בני אדם ניסו להתחבא או לברוח, אך רובם נתפסו ונרצחו. כ-130 בעלי מלאכה הושארו בחיים, אך ערב השחרור, בינואר 1944, נרצחו גם הם.
זמן מה לפני חיסול הגטו התארגנה בו קבוצה לוחמי מחתרת, ובהם שלמה צם (Tsam). חברי הקבוצה הניחו מוקשים, פוצצו מסילות ברזל וגשר, ארבו לחיילים ושוטרים גרמנים ואוקראינים, ובכמה פעולות הרגו שוטרים אוקראינים אחדים ופקיד ממשל גרמני. מסוף 1942 ואילך נאלצו חברי הקבוצה להתמודד גם עם התקפות של פרטיזנים אוקראינים לאומנים אנשי אופ"א. בדצמבר 1943 שיתפו פעולה עם פרטיזנים סובייטים נגד אופ"א. כמעט כל חברי הקבוצה נספו.